המו"לית שירה חפר יוצאת למלחמת תרבות

איזה סיכוי יש למו"לית של הוצאה זעירה, המתעקשת להוציא לאור ספרי איכות ומתקיימת בשולי השוליים של ענף הספרים המקומי, לשרוד? שירה חפר, בעלת ההוצאה "לוקוס", גילתה בשנה החולפת שהיא נאבקת בשוק שבו ספרות נהפכה לבידור מסחרי בלבד ורשתות הספרים נהפכו לחנויות צעצועים ובשמים

  • גילי איזיקוביץ
  • 08.06.2017
  • מלמעלה למטה: שירה חפר, צילום: גלי איתן | לודמילה פטרושבסקיה, צילום: Ulf Andersen /' Aurimages / AFP | נל זינק,  צילום: David Levenson / Getty Images | ג'מייקה קינקייד, צילום: ANN SUMMA / NYT | אבנר שץ, צילום: שלמה שהם | סרז'ו סנטאנה: Bel Pedrosa 

בשבוע הספר הקודם עמדה שירה חפר בדוכן קטנטן בכיכר רבין בתל אביב, רחוק ממפגני הכוח של ההוצאות הגדולות. היו לה אז שמונה ספרים שהספיקה להוציא בהוצאת הספרים "לוקוס" ("מקום" בלטינית), שפתחה חצי שנה קודם לכן, וניכר שקיומו של כל אחד מהם ריגש אותה כאילו כתבה אותו בעצמה. שנה אחת בלבד עברה מאז, אבל נדמה שגודש האירועים במהלכה, הסחרור והתפניות, מספיקים לתיאורן המתפקע של חמש. 18 ספרים של ההוצאה ראו אור בארבע סדרות שונות בשנה הזו; היו לה התחלה מבטיחה ואמצע מתיש ומייאש; תקוות התבדו, תובנות חשובות נצברו ותוכניות השתנו. שנה וחצי אחרי שיסדה את ההוצאה, חפר, היזמית והמנכ"ל, מביטה אחורה ולא בזעם. המבט קדימה הוא שמטריד אותה.

"צריך להפריד בין ספרות בעלת ערך תזונתי כלשהו לבין ספרות שאין בה שום ערך כזה", היא מבחינה. "לא אני אשפוט, אבל השוק תופש את זה כך והוא בנוי, כמעט כולו, על ספרות שאין בה ערך תזונתי. עצם המלה הזאת, שוק, מתייחסת לתפישה מסחרית. ישנו ענף הספרים, שזה מושג שמייצג גישה מסוימת, ולעומתו התפישה הרווחת של 'שוק' הספרים, שמניחה תפישה כלכלית של הדברים, ואז אנחנו מייצרים ספרים זולים ועובדים על סיפוק מג'אנק־פוד. אני אוהבת ג'אנק כמו כולם, אבל לעתים קרובות לא רוצה להשחית את זמני עליו".

וזה עובד? יש לזה היתכנות כלכלית?

"מה שברור לי היום הוא שאם לוקוס רוצה לבנות על קהל קוראים של ספרות איכותית, היא לא תתקיים. אם אני רוצה לעשות מה שאני רוצה לעשות, אני צריכה לתפור לעצמי את התנאים".

אפשר בכלל להיות מו"ל קטן שרוצה לעשות הרבה?

"העובדה היא שפתחתי כבר ארבע סדרות - הסדרה המרכזית, הקלאסיקות, מחזות ושירה, אבל אני עדיין מתלבטת ונמצאת במשא ומתן איך עושים את זה. בשוק הספרים אני לא שחקן, כלומר בשוק שבו מסתכלים על הספר כעל מוצר צריכה בעל חיי מדף מוגבלים. היום אתה מייצר ספרות פופולרית ויודע שזו לא ספרות לעד, במובן המקורי, הערכי. אני מוכרת היום כל ספר בכ-1,200 עותקים, שזה בסדר ומספיק כדי להחזיר הוצאות, אבל לא כדי לשלם משכורת. אני מצליחה לגלגל את ההוצאה אבל לא להתקיים ממנה. בגלל זה עשיתי גם צעדים אחרים, את התרגיל המו"לי העתיק בהיסטוריה, ואני מקווה מאוד שזה יצליח".

ערימה של שפנים שלפה חפר מהכובע בשנה החולפת. זה היה מסע דילוגים מרשים, להטוטני, שמטרתו לבחון - ומהר - את כל האפשרויות העומדות בפני חברת הוצאה לאור קטנטנה ובוטיקית, עם טעם עילי גבה מצח.

לוקוס הוציאה, בסדרה המרכזית שלה, ספרות ניסיונית, מרתקת, חדשה, הנכתבת ברחבי העולם הרחק מהזירות המסחריות שמהן מיובאת לארץ מרבית הספרות המתורגמת. הספר הראשון בהוצאה היה "השעה לילה" של לודמילה פטרושבסקיה, סופרת רוסייה נודעת שעד אז לא תורגמה לעברית. הספר התקבל בארץ בשפע ביקורות מהללות. אחר כך הגיע מבחר אקלקטי מרשים, בו, בין היתר: "הכותלי" של נל זינק, סופרת גרמנייה־אמריקאית הנחשבת לכוכבת העולה בעולם ספרות האינדי, "פשע מעודן" של סרז'ו סנטאנה הברזילאי, "מקום קטן" שכתבה ג'מייקה קינקייד וספר המקור "גברים לבנים מתים" מאת אבנר שץ. כל הספרים זכו להתייחסות נלהבת בביקורת ולבולטות בשיח הספרותי – שלא היה בהן, למרבה הצער, להבטיח חוסן כלכלי.

לפני חודשיים שלפה חפר שפן חדש ולא צפוי. "גיבור", ספר הביכורים של אריק צ'רניאק, טייס קרב לשעבר ואיש היי־טק, שכמו נועד להיות רב־מכר. הספר, מותחן ישראלי מסחרר שכולו נבואה אפוקליפטית על קריסתה של המדינה, יצא בשיתוף פעולה עם הוצאת ידיעות ספרים. גבה החסון של ההוצאה השותפה איפשר קמפיין מסחרי עתיר מזומנים, כזה שלבדה לא יכלה חפר לממן. הספר, שהשתלב ברשימת רבי־המכר בזכות יותר מ-10,000 עותקים שבהם נמכר עד כה, היה מבחינתה של חפר צעד אסטרטגי.

את התהליך שהוביל לכך היא מתארת כך: "הדבר הטוב שקרה השנה הוא שההוצאה והספרים קיבלו הרבה תשומת לב. הרבה אנשים הגיבו אליה ואין ספר אחד שלא זכה לביקורות ואזכורים בכל העיתונים. השם של ההוצאה הלך והשתפר אבל המכירות הלכו וירדו וזה הביא אותי לייאוש, מחשבה שלא אוכל להצליח בזה. יש לי קוראים ואני צריכה שמי שזה מעניין אותם יידעו עלי ואני אמצא אותם. זו המשימה שלי כמו"לית, ללכת ולחפש את מי שזה מעניין אותו. בינתיים החלטתי לשחק את המשחק המו"לי ולהתקיים בזכות ספרים פופולריים יותר. יהיו שניים־שלושה ספרים שמתאימים לקהל רחב מאוד שאני מתכננת להוציא כל שנה".

לידת הזיקית

בעולם הספרות חפר היא שם מוכר, אבל ספק אם הגישה הדקדקנית שלה מוכרת למי שאינם באים מהתחום. היא בת 41 ומתגוררת בתל אביב עם בעלה ושני ילדיהם. את לוקוס היא מפעילה באופן שמשקף את אופיה של ההוצאה שהיא מבקשת לקיים, עצמאית ואף חתרנית: תחילה פעלה בחלל קטנטן, עמוס מדפי ספרים מתפקעים ומגדלי חבילות שהיא שולחת לקוראים המזמינים ממנה, בקומת הקרקע של בית מגורים; כיום מתחלקת פעילות ההוצאה בין ביתה לבין חדר בבית עלמא בתל אביב.

לצד הסדרה של ספרות עכשווית עולמית, היא מוציאה לאור את סדרת "לוקוס קלאסי" ובה קלאסיקות מודרניות (כמו "האיש שהשחית את העיירה" מאת מארק טוויין ו"פריה של שבעת האיים" מאת ג'וזף קונרד), סדרה של ספרי שירה מודרנית (שבה ראה אור בין השאר "והכל מאוד מין" מאת אמה שם־בה) ואת הסדרה "לוקוס במה", ובה תרגומים חדשים ונפלאים למחזות קלאסיים, כמו "הקמצן" ו"בית ספר לנשים" (רבים מהם תרגומים של אלי ביז'אווי, שנכתבו במקור להפקות תיאטרון); אלה נלמדים בבתי ספר רבים וחפר מקווה שייהפכו לאפיק הכנסה קבוע.

לוקוס היא אמנם המיזם העצמאי הראשון שלה בתחום, אבל אינו הראשון בכלל: יחד עם אוריאל קון הקימה חפר וניהלה את הוצאת "זיקית" פורצת הדרך, ולפני כן היתה מתרגמת.

כשמתבוננים ברקע האישי שלה, ברורה משיכתה לתרבויות זרות ולשפה: מצד אביה היא נכדתם של מקימי כפר ויתקין, אנשי העלייה השלישית, ששינו את שמם מליטווק לשמו של העמק שבו התיישבו. אביה, צעיר הבנים, היה דיפלומט. משפחת אמה הם צאצאי מהגרים רוסים שהתיישבו בפינלנד, ממקימי הקהילה היהודית במקום. אמה עלתה לארץ מטעמים ציוניים, למדה רפואה באוניברסיטת תל אביב והיתה לרופאה, וכאן נפגשו הוריה. חפר נולדה בארץ, אבל כשהיתה בת שלוש עקרה משפחתה לנורווגיה במסגרת שירות החוץ. היא למדה בבית ספר אמריקאי באנגלית ונורווגית ובגיל חמש דיברה ארבע שפות - עברית, דנית, אנגלית ונורווגית. ילדותה ונעוריה התאפיינו במעברים תכופים – כמה שנים בחו"ל, כמה שנים בארץ – בתל אביב – ודילוג מתמיד בין דנית, עברית, שוודית, אנגלית וחוזר חלילה.

"לחזור לארץ אחרי שגדלתי בסקנדינביה היתה אחת המכות הקשות של חיי", היא מודה. "מלימודים במסגרות קטנטנות נזרקתי לחטיבת ביניים של שבע כיתות, כל כיתה 40 ילדים. חטפתי שוק ולא ידעתי איך מתמודדים, לא הרגשתי שייכת".

את שנות התיכון עשתה בשליחות משפחתית נוספת, הפעם בפריז, ובת 19 שבה לישראל לשירות צבאי, דוברת שבע שפות (כיום שמונה, אחרי שהוסיפה ספרדית להשכלתה). למרות זאת שובצה כפקידה ואחר כך קונדיטורית במטבח המרכזי בקריה ("הגעתי לשם כי בפורים היה צריך לסגור מאות אלפי אוזני המן, ונשארתי"). רק אחרי זמן מה אותרה ושובצה מחדש ביחידת קישור לכוחות זרים.

"בגיל 20 יצאתי מהצבא וסבלתי ממשבר זהות רציני", היא מספרת. "באמת שלא ידעתי מי אני ובאיזו שפה אני. חשבתי על עצמי כזיקית - בתור דבר רע. ההארה באה אחרי שהבנתי שגם לזיקית יש לב אחד וגוף אחד. כשפתחנו את 'זיקית' השם הגיע משם: הוצאה לאור שיש לה לב אחד אבל יכולה לדבר המון שפות, להתאפיין בהמון צבעים, להיות הרבה דברים. זה היה שם טוב להוצאה".

עוד קודם לכן למדה פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובהמשך תרגום וחקר התרגום ושקעה בחדווה בתחום זה. המפנה בא כאשר פגשה בקון. הוא פוטר מהוצאת הספרים "סמטאות" וביקש להקים הוצאה לאור. חפר והוא היו מיודדים וחלקו השקפה דומה בנוגע לספרות. "אני רציתי בית לתרגום והוצאה לאור שבאמצעותה אפשר יהיה לשתף יצירות בעלות ערך אמנותי, לבטא את העולמיות. מה שהיה לנו במשותף הוא שלשנינו יש רגל בישראל ורגל בחו"ל. הבנתי שיש לי הוויה של תווך. אני חיה באמצע".

זיקית קמה בסערה ונראתה כמעט כצעד רדיקלי של מחאה תרבותית: הכותרים שפירסמה התאפיינו בבינלאומיות וגישה קוסמופוליטית, הספרים הודפסו מנייר ממוחזר ועוצבו בפורמט קטן ואסתטי, ובעיקר, חפר וקון הצהירו - ועמדו בהצהרותיהם - שלא יעבדו לעולם עם רשתות הספרים הגדולות, בגלל תנאי התחרות הלא־הוגנים שהן מכתיבות, המאלצים את ההוצאות לוותר על אחוזים נכבדים מהכנסותיהן. ספרי זיקית היו זמינים רק בחנויות הספרים הפרטיות ובקנייה ישירה מההוצאה, ואף על פי כן נמכרו היטב. "פרנסוס על גלגלים" מאת כריסטופר מורלי, רב־המכר הגדול ביותר בתולדות ההוצאה, הודפס בעשר מהדורות.

שלוש שנים פעלה זיקית עד שבקיץ 2015 הודיעו הצדדים על פרידה ופירוק. הוצאת מודן רכשה את הזכויות על מכירת ספרי זיקית והם נמכרים כיום גם ברשתות הגדולות.

חפר, שגם כך נוטה לדבר בחופשיות רבה, נראית כמי שאין לה עניין להסתיר את מחשבותיה או את השתלשלות המאורעות. היא מילאה בזיקית תפקיד מינהלי, בעוד שקון, איש ספרות הידוע במזגו הסוער, ישב בנישת העורך. חילוקי דעות שהתגלעו ביניהם עם הזמן הביאו לפירוד ונראה שגם לקו הברור של לוקוס.

"זיקית הלכה טוב, אבל באתי אליה בלי ניסיון", היא אומרת. "זו היתה קפיצה אל הלא־נודע. תוך כדי עבודה למדתי את העולם הזה והבנתי אותו. מה שקרה הוא שהתחלנו כעורך ומתרגמת, כלומר עורך מנוסה ועורכת חסרת ניסיון, ומאיזושהי נקודה התפתחתי כעורכת ואז התחלתי לגלות פערים בתפישה בינינו, כמעט בהכל. ספרות, מו"לות, גישה לשפה. רציתי לעשות עוד דברים".

כמו מה?

"אני אוהבת לשתף סוגים שונים של כתיבה, לא רק ספרות יפה. אני אוהבת לקרוא מחזות, סיפורים קצרים, מסות. טוב לקרוא טקסטים טובים מכל הסוגים. אוריאל רצה להוציא ספרים קטנים ואני רציתי להוציא מחזות. היתה לנו הסדרה המרכזית וגם שם נפערו פערים בתפישה המערכתית. היו לנו פערים גם בתפישות ניהוליות והאופי שלנו שונה. נוצר מצב של שני עורכים עם רעיונות והעדפות שונות, ובגלל סיבות נוספות, של חילוקי דעות על דרכי ניהול, היינו צריכים להפריד מערכות. הפרידה שלנו לא היתה גחמה בשום צורה. היה ניסיון של שנה וחצי, אם לא יותר, למצוא דרך, עד שהחלטנו על פירוק החבילה". אוריאל קון לא היה מעוניין למסור תגובה או להתייחס לדברים.

זמן קצר אחר כך הודיעו שני השותפים על יציאה לדרך עצמאית: קון הקים את "תשע נשמות", הוצאת ספרים פעלתנית שבה רואים אור בעיקר ספרונים המורכבים מסיפורים קצרים או נובלות, רובם כאלה שזכויות היוצרים עליהם פגו. לוקוס עוסקת בעיקר בספרות עכשווית, כזו העוברת מתחת לרדאר המיינסטרים.

אלא שהמחיר של הבחירה הזאת, כפי שחפר נוכחה לדעת השנה, הוא בהיקפי המכירות. ספרי זיקית זכו בקביעות לכ-2,000 קוראים, מספר קטן, אבל כזה המבטיח איתנות כלכלית להוצאה המתנהלת נכון. חפר פתחה את לוקוס במחשבה על מספרים כאלה, אבל גילתה מציאות אחרת. ספריה הראשונים, היא אומרת, נמכרו בשיעורים דומים, אבל אז חלה ירידה ואפילו עצירה כמעט. אולי היה זה חוק הספרים, שביטולו נכנס לתוקף ב-1 בספטמבר האחרון ושינה באחת את תנאי השוק, ואולי האשם בנסיבות אחרות, אבל חפר נדרשה להסתגל במהירות. היא עבדה עם סטימצקי וצומת ספרים וניסתה למכור את ספריה בתנאים שהכתיבו הרשתות. זמן מה נכללו הספרים במבצעים, צעד שחייב אותה למכור את ספריה לרשת בהנחה של 70 אחוזים, ותקופה מסוימת התרשמה שרצון טוב ושותפות ערכית מקדמים את ספריה בסטימצקי. אלא שאחרי זמן קצר התברר שלא די בכך.

"היום להוצאה קטנה אין היתכנות כלכלית אלא אם כן היא מסכימה להיבלע בתוך הוצאה גדולה יותר", היא מסבירה. "כבר התנדנדתי בנקודה הזו, להיבלע או לסגור. סטימצקי עשו מאמץ גלוי לנסות לשווק את הספרים שלי, ואילו בצומת קיבלתי תחושה שאני לא מעניינת אותם. קרטונים עם הספרים שלי הגיעו לחנויות ולא נפתחו בכלל. אין לך אפשרות להתווכח עם הרשתות, זה מצב של כן או לא. אין לי טענה אליהם, יש ביקוש אדיר להיכנס לחנויות שלהם ואם את רוצה להיות מוצגת בחנויות את מוכרחה להסכים לתנאים שלהם. אם תסרבי אין בעיה, אבל שיהיה לך בהצלחה".

זה מה שיוצר את ה"שוק".

"נכון, בגלל זה אין עתיד, לא ברשתות ולא בחנויות הפרטיות".

מעניין שהתחלת לפעול בימיו של חוק הספרים, שלא איפשר למכור ספרים חדשים במבצעים, ובתוך חצי שנה השתנו באופן חד התנאים בענף. נאלצת ליישר קו עם תכתיבי הרשתות.

"והמכירות שלי ירדו, כן. אנשים לא מסתכלים בספרים שהם לא במבצע, ככה נאמר לי על ידי הרשתות. אני לא שותפה לאלה שמאשימים את הרשתות או את הוצאות הספרים הגדולות שהסכימו לתנאי המבצעים. זה ענף שאין בו סולידריות והבעיה היא הקודקודים שרואים בהוצאות שלהם תעשייה. הריבוי הזה, הדפסת המון המון ספרים, המון המון כותרים, הוא קומפולסיביות. כמו מוצר שנקנה בסין ואמנם עולה שני שקלים, אבל מתקלקל אחרי שלושה ימים. אני לא שחקן ב'שוק'. אין לי קיום בסופרמרקטים של הספרים. מצד שני, אין אשם אחד. זה לא 'ההוצאות הגדולות' ולא 'הרשתות' ולא 'הקוראים'".

אולי זו "הרגולציה". אם חוק הספרים לא היה מבוטל מצבך לא היה טוב יותר? התנאים היו יוצרים תחרותיות הוגנת יותר.

"אם המדינה ומשרדי החינוך והתרבות היו רוצים לעודד ספרות וקריאה, זה צריך היה להיות גדול יותר מחוק הספרים. יש סופרים צעירים מוכשרים שצריכים זמן ומרחב ותנאים להשקיע בכתיבה. אף אחד לא תומך בזה. מפעל 'קסת' (לתמיכה בספרי ביכורים), שניסה לעשות את זה בהיקפים קטנים, נסגר כי משרד התרבות צימצם מאוד את התמיכה בו.

"הוצאות כמו שלי יכולות לקבל אוויר לנשימה אם הרגולציה של משרד התרבות תאפשר לספריות הציבוריות לקנות עותקים מספרים שלי. כל מה שצריך לעשות הוא לשנות את תנאי הסף לרכישה (כיום הכללים מאפשרים לרכוש רק מהוצאה שיש לה ותק של שנתיים ומחזור כלכלי גדול, ג"א). בנורווגיה הוצאות קטנות ואיכותיות נהנות מחוק שמחייב את הספריות הציבוריות לקנות עותק.

"לחוק הספרים היו יתרונות והיו חסרונות. הוא נתן מיקום זהה על המדף לכל ההוצאות ותנאים תחרותיים שווים לספרים חדשים. היתה בזה גם בעיה, כי לא באמת יכולת לקדם סופרים חדשים באמצעות מבצעים, גם אם האמנת בהם מאוד".

שרת התרבות הבטיחה מהלך גדול יותר בחקיקת חוק חדש.

"אני מסתכלת על שרת התרבות ועל שר החינוך ומבינה שהמטרה שלהם היא למוטט את האינטליגנציה, את המעמד המשכיל, הלומד באוניברסיטאות מדעי הרוח ואחראי לערכים חברתיים־אזרחיים. יש פעולה של שרת התרבות למוטט את האליטות האלה, הן מפריעות לה. כך שאין לי שום אמון או ציפייה מהממסד.

"עד לפני זמן מה לא העליתי על דעתי שאני ואנשים כמוני, משכילים, בוגרי אוניברסיטאות, מי שטסו לחו"ל וחיו שם, שראינו איך חברה אזרחית יכולה להיראות ואנחנו מנסים לייבא את הרעיונות האלה – לא הייתי מעלה על דעתי שמדינה לא תרצה במעמד כזה, אבל זה מה שקורה. הממשלה היום לא מעוניינת בסוג הזה של מעמד פה, אזרחי, חילוני, משכיל. המעמד הזה, שבו גם קוראים ביקורתיים, הולך ונכחד".

סמטה אלמונית

לוקוס אינה מקרה יחיד, כי אם מקרה מייצג לתעשייה שענפיה המרכזיים חולים ואלו הצדדיים, החיוניים לצמיחה ולהתחדשות, עומדים להתייבש. ענף הספרים המקומי מורכב מכמה הוצאות גדולות מאוד (מודן־כתר, כינרת־זמורה־ביתן־דביר, ידיעות ספרים) שמחזיקות בבעלות על רשתות הספרים: צומת ספרים שייכת בין היתר למודן ולכינרת, סטימצקי מצויה בין היתר בבעלות ידיעות. כמה עשרות חנויות ספרים פרטיות הפועלות ברחבי הארץ אינן אלטרנטיבה של ממש לרשתות, ובחודשים האחרונים אף נודע שחמש מהן, השייכות לרשת "תמיר ספרים" הירושלמית, נקנו בידי סטימצקי.

לצד ההוצאות הגדולות, שעיקר ספריהן מסחריים, מתפקדות כמה הוצאות בינוניות־קטנות (למשל הקיבוץ המאוחד, עם עובד, שוקן) וכן הוצאות קטנות כמו פן, בבל ואחוזת בית, הפועלות בשיתוף פעולה עם הוצאות גדולות ובחסותן. בשוליים פועלות כמה הוצאות קטנטנות, עצמאיות וניסיוניות, שלוקוס נמנית עמן: בהן פרדס, תשע נשמות, נהר ואפיק. לאלה, המציאות נעשית קשה יותר ויותר. כדי להתמודד עמה החליטה חפר להקטין את גודלן של המהדורות שהיא מדפיסה ולהפיץ את ספריה רק בחנויות ספורות ברשת סטימצקי, שבכהן גילתה שילוב של מוכרנים חובבי ספר וקוראים סקרנים.

"השנה הזאת היתה עבורי שיעור במו"לות בשוק הישראלי. שיעור בהבנת השוק הזה", היא מודה. "אני רואה היום את ענף הספרים כעיר ואני בתוכו רחוב צדדי.כזה שאת גרה בעיר 20 שנה ומעולם לא שמעת עליו.

"המסקנה שלי היא ששנה אחת של פעילות לא מספיקה כדי לדעת מה יהיה העתיד שלי. אני חושבת שהיום אם אין לך רשת, אין לך סיכוי. המסקנות שלי מהשנה הזאת עגומות. גורמים בתעשייה, גורמים חזקים, אמרו לי שבטח שהגדולים רוצים לחנוק את הקטנים, זה מובן מאליו. הם לא צריכים את התחרות והם יכולים ובקלות לחנוק אותנו. זה מה שאני רואה. כדי להבין את הדברים האלה הייתי צריכה לשים את עצמי שם, בתוך המנגנון".

את יכולה תמיד לפעול תחת הוצאה גדולה.

"הציעו לי, עם הפתיחה ממש, למכור, לעבוד תחת הוצאה גדולה, וזה היה נראה לי חשוד. יש בזה משהו מחמיא, אולי חושבים שאני עורכת טובה ומעריכים אותי? אבל זה בולשיט. קיבלתי רושם שרוצים להתהדר בזה. שמעתי ממנהלים 'אני מאמין בתוכן', אבל זה היה כישלון. ניסינו בסטימצקי, שמעתי מאיל גרינברג (מנכ"ל סטימצקי, ג"א) שהוא מאמין בתוכן שלנו, וזה היה כישלון. זה פשוט לא עבד. המסקנה שלי, השלילית והחיובית בו בזמן, מהעבודה ברשתות – אחרי ששמתי את עצמי שם, נכנסתי למבצעים, עשיתי את המהלך הזה – היא שזה לא הולך. גם הקטלוג של זיקית שנמכר כולו למודן לא נמכר ברשתות, להוציא מקרים בודדים".

אולי את מו"ל שלא מתאים לזירה.

"להיות מו"ל זה טריקי: צריך להיות אשת עסקים ומהצד השני זה תחום שזו לא המטרה שלו. המטרה שלי היא מופשטת יותר. בתפישה הקלאסית מו"לים הם אנשי ספרות והם מוצאים להם ספונסר או מנכ"ל שהוא איש עסקים שיהפוך את זה לעסקי. באירופה המדינה לקחה אחריות על הצד התרבותי. בארצות הברית העסקיות השתלטה על המו"לות, וגם בארץ יש תחושה שבשביל להיות מו"ל אתה מוכרח קודם כל להיות איש עסקים. עם השנים זה מה שהפכו להיות הרשתות וגם ההוצאות הגדולות: ישויות עסקיות נטו. לי זה לא היה המניע. אולי זה לרעתי.

"הזעם שלי, שנולד מהייאוש, הוא תחושה של מלחמת תרבות. אני עובדת בשביל שהדבר הזה יתקיים. האכזבה שלי מהרשתות היא שנעלמה בהן האווירה שלשמה הן נוצרו והיו קיימות. הן הפכו לרשתות של צעצועים, בשמים ומוצרי צריכה ושם אין לי מקום".

הדגם הרצוי בעיניה הוא זה שנהוג במקומות רבים בעולם, שבהם חנויות הספרים משקיעות מחשבה רבה בדרכי התצוגה. למשל, בחלוקה נושאית לרבי־מכר, ספרות יפה, ספרי בישול וכדומה, כפי שהיה נהוג גם כאן בעבר, כך שקהל הקוראים יודע מה עליו לחפש והיכן. "בגלל המבצעים הכל הפך בארץ למיש־מש אחד גדול, מותחן עם ספר בישול וספר חדש של הוצאה איכותית. הייתי רוצה להעביר מסר לבעלי הרשתות, שמה שהם יכולים לעשות היום הוא לסדר בחזרה את החנויות בצורה הזו, כמו שנעשה בכל סניף של רשת בחו"ל".

יש תלות גדולה של גורמים רבים במה שעושים ברשתות הספרים.

"האנשים האלה הם בעצם מי ששולטים בגורל ובהווה של הספרות העברית, אם לא בתרבות בכלל, תרבות הקריאה, והם אנשים שיושבים בראש פירמידה כלכלית. הם שולטים על מה תקראי ומה יקראו הילדים שלך, לפי מה שהם מוכרים ואיך שהם מסדרים את החנויות. אני מאוכזבת מהרשתות. אנחנו למעשה עולמות נפרדים, אבל המלחמה שלי היא לא ברשתות, נועדתי להפסיד במלחמה הזאת".

אז נגד מי?

"אני מרגישה שהמלחמה שלי היא על תרבות. המצב שנוצר, העִסקיזציה של ענייני הספרים, הפכו את הוצאות הספרים ליצרניות של מוצרי צריכה. השחקנים הגדולים והמשמעותיים בשדה הספרות, ובראשם משרד התרבות, הם לא אנשי ספרות ותרבות. זו לא האג'נדה שלהם, הספרות והתרבות לא חשובות. ואז הקהל מושפע, טעמי הקהל מושפעים, וספרות הופכת לבידור".

את חושבת שההוצאה שלך תמשיך להתקיים?

"בעיני, כקוראת וגם כמו"ל, אם לא נהיֶה זה יהיה נורא. 20 שנה פטרושבסקיה כותבת ומפרסמת ובארץ לא פירסמו. בהוצאות המסחריות הגדולות קראו ושקלו לפרסם את נל זינק והחליטו שלא. את ג'מייקה קינקייד כמעט שלא תירגמו, ואבנר שץ חי כאן ועובד – צריך היה רק להושיט יד ולקטוף. במקום זה משחיתים לנו את המוח והופכים את הספרות ל'אח הגדול'.

"אני יכולה להפסיק להילחם, זה סבל המלחמה הזאת, אבל אני מאמינה שיש לזה ערך והייתי רוצה שזה יהיה, בשבילי, בשביל החברים שלי ובשביל הילדים שלי. תרבות טובה עוזרת לאנשים להיות טובים יותר, פתוחים יותר, אזרחים חכמים יותר, ובארץ זה לא קיים. יש פה כמעט רק מיינסטרים. צריך להיות אקטיבי כדי לא ללכת לאיבוד בסחף".

ספרים מומלצים בהוצאת לוקוס

כמה מהספרים שראו אור בהוצאת "לוקוס" כבר כבשו להם קהל מעריצים. ביניהם, "הכותלי" מאת נל זינק, שנפתח בתאונת הדרכים של הגיבורה, טיפאני. בעקבותיה היא עוברת הפלה ושינוי מתחולל בחייה. טיפאני היא אמנם גיבורה פאסיבית, אבל למרות זאת היא נודדת מארצות הברית לאירופה והופכת לאקטיביסטית בתחום האקולוגיה. המונולוגים שלה הם גיחוך אירוני על כל מה שבורגני ונחשב וגם על מה שלא.

עוד ראה אור בהוצאה "השעה היא לילה", ספרה המוכר ביותר של לודמילה פטרושבסקיה, מהחשובות שבסופרות הרוסיות כיום. הספר, המתרחש ברוסיה הסובייטית, מצייר בהומור שחור את המציאות הקומוניסטית של משפחות ודיירים הדחוקים יחד בדירות צפופות. שם חיה הגיבורה, משוררת המפרנסת את אמה, בתה ונכדה.

"לולי וילוז", ספר הביכורים של סילביה טאונסנד וורנר, מתאר את קורותיה של לורה וילוז, ילידת ראשית המאה העשרים באנגליה, סרבנית נישואים הסולדת מהתמסדות, שלעת זיקנה נהפכת למכשפה.

קישור לכתבה: https://goo.gl/eSgxzr