מאת רו כהן־עילם

גירית מצויה | פרק מתוך הספר רוח חיה 

מדרגש סלע גדול בנחל ג'ילבון ברמת הגולן, השקפנו על הבריכה שמתחתנו, מוסתרים מעין רואה בסבך הצמחייה העשיר. נער ונערה. הוא מהכרמל הצרפתי, אני משדה בוקר, הוא בשיער ארוך בצבע דבש ונמשים קטנים זרועים בפניו, ואני זהובת שיער ועורי שחום משמש. שפיריות חגו סביבנו בעליצות חגיגית, שיירות נמלים התהלכו לצידנו, העלים היו ירוקים מתמיד, כאילו עברו פיות עם מטליות וניקו את האבק לכבוד האירוע. הייתה זו לשנינו אהבה ראשונה, ריח ילדות מתוק שזור בריח נעורים עז. מוזיקת הרקע הייתה צליל מפל המים הזורם וציוץ השחרורים. טבלנו במים הקרים ודגים קטנטנים דגדגו את אצבעות רגלינו. נכנסנו, יצאנו ושכבנו להתייבש על סלע הבזלת החם לאור השמש, בין פריחת ההרדוף לפטל הצומח בצידי הנחל. הוא קישט אותי בעלי הקיסוסית של הלב, הכין לי תכשיט ונעץ בשערי פרח גדול של צלף קוצני. ליטפנו את האבן, את העלים, את האדמה, והאחד את האחת, נגענו בבטן, בגב, בשפתיים, בניצני הפרחים, בניצני נשיותי הקטנים, בניצני גבריותו הבוסרית, ברימון, בתאנה, ושוב ושוב. אחר הצהריים השמש החלה לרדת, ולבריכה הגיעו שני אברכים חסידי ברסלב. הם פשטו את בגדי השחור לבן שהזיעה דבקה בהם, וצעקו "טאטע זיסע טאטע זיסע, אבא מתוק, אני אוהב אותך השם". הם שטחו בטבעיות ובקול רם את תפילתם: "תן לי להידבק בך, רק בך, אין עוד מלבדך, ריבוינו של עולם! שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחדדדד" – האריכו כשהגו את האות ד'. פאותיהם הארוכות קיפצו מצד לצד. הם רקעו על האדמה, מחאו כף ורקדו, ייללו ונהמו כמו חיות יער וטבלו עמוק בבריכת המים, סחטו ריאותיהם לשניות ארוכות עד שכמעט אזלה הרוח מאפם, ויצאו כמי שנולדו מחדש. טהורים הלכו ולא שיערו שיחד עם טאטע זיסע צפו בהם גם נער ונערה מדרגש הסלע שמבעד לווילון הסבך. המדרונות התלולים של ערוץ הנחל כבר הסתירו את אור השמש, וחלק ממגוון הירוקים התמזג לגוון אחד כשמשהו הזיז את השיחים ודחף את הענפים. פסיעות קולניות נשמעו מכיוון הבריכה, ואמא גירית ושני גוריה נגלו לעינינו. יונקים מרשימים בעלי חזות מאורכת, רגליים קצרות וחזקות, פרווה אפורה ופנים מעוטרות בשני פסים שחורים הבולטים על רקע לבן. בצבע פרוותם, הם הזכירו לנו את הברסלבים שבהם צפינו רגע קודם פושטים ולובשים את בגדיהם. הגירית וגוריה שתו ממי הנחל, גירדו ציפורניים על ענף עבה ונהנו משעות אחרונות של אור. ההתרגשות עוררה בנו שטף של דיבור. "אנחנו חולמים, הכול חלום. אנחנו רואים היום שחור־לבן כמו בטלוויזיה של פעם", הוא אמר, והתחיל לספר שפעם חלם חלום, ובלילה שאחריו חלם את פשרו. "עכשיו אנחנו חולמים את החלום או את פשרו?" שאל. "נראה לי שהטבע משוחרר מאמירות והחלומות משוחררים מהיגיון", אמרתי, "כי כל הדברים מתרחשים פשוט ככה ללא סיבה. בריכת המים היא מקור המים של הגיריות, היא המקווה שמטהר את החסידים והיא המקום שלנו להשתכשך ולאהוב בו." ובמשפט הבא סתרתי את דבריי וסיפרתי לו שבילדותי שמתי לב שכשנכנס לי ברחש לעין בשביל ליד הבית, זה תמיד קורה כשאני מדלגת ורוחי טובה עליי מדי. כמו לומר לי, "אל תחשבי שאת יותר מאחרים. אפילו אם את פותרת בעיות דיפרנציאליות הרבה לפני כולם, ברחש אחד קטן כבר משבש את דעתך". "אז אולי את דווקא כן אומרת שהדברים שמתרחשים, והחיות שנגלות לעינינו רוצות לספר לנו משהו", אמר. הוא ליטף את הטחב החלק שעל הסלע ואת פלומת השיער ברגליי, ואמר, "אני חושב שקוראים לזה אהבה". 

היינו מעורים בסבך, לעיתים שתקנו, לעיתים פטפטנו, הגיריות הגיעו מדי יום באותה שעה. לילה התחלף ביום ויום בלילה. מדי לילה עלה הירח מאוחר יותר ואורו קטן וקטן. קרקורי הבטן שלנו לעומת זאת, הלכו וגברו, והחלו להתחרות בקרקורי הצפרדעים שבנחל. הרעב הכתיב לנו לנוע. התלבשנו, שמנו על כתפינו את תרמילי הגב והמשכנו לאן שנשאו אותנו הטרמפים. עברנו ליד סטודיו לקעקועים בחיפה. הוא הפציר בי שנעשה קעקועים זהים, או אולי כאלה שמשלימים זה את זה, אבל לא הסכמתי. האמנתי שהגוף שלם ויפה, עירום ויחף, בדיוק כמו שנברא מלכתחילה. הוא, לעומת זאת, היה נחוש, ועשה את הקעקוע הראשון שלו, קעקוע הנעורים.

משם המשכנו בעוד טרמפ עד לקיבוץ דורות שבנגב. ובקיבוץ עונת קטיף האבטיחים, וצריך ידיים עובדות. קיבלנו קורת גג וחמש ארוחות ביום. מוקדם בכל בוקר יצאנו עם הטרקטור למקשת האבטיחים ובערבים בילינו עם צעירי הקיבוץ ועם המתנדבים. משאית אחרי משאית הגיעה למקשת האבטיחים, האחת התמלאה ובאה האחרת, ובין לבין, בזמן ההמתנה עיסינו את השרירים המאומצים, שמטנו אבטיח עגול שלם על האדמה, שמענו אותו מתפקע, חפנו רק את הלב המתוק האדום־אדום, המתפוצץ מאושר, ואכלנו. "תיגע בשריר שלי ביד, כמה הוא גדל יפה", אמרתי לו. והוא אמר: "את חזקה כמו הבחורים". בתוך שורת הקוטפים שהעבירו את האבטיחים מיד ליד כמו בסרט נע עד למשאית, ראיתי אותו לפתע מחייך, במבט הקסום והאישי – זה שהיה שמור רק לי – אל נערה אחרת, שחורת שיער. הוא היה יפה כל כך עם שער הדבש הגולש עד כתפיו והנמשים החמודים בלחייו. הבטתי בו ובה ובהם, לא האמנתי איך ברגע אחד הזרימה הטבעית והיפה של האהבה הראשונה שינתה את מושאה ונדדה ממני אליה. משאית אחת התמלאה והגיעה האחרת. היא הייתה שחורת שיער ולראשה כובע רחב שוליים, ובכלל לא היו לה שרירים בידיים, רק עור לבן וצח וחיוך מהונדס. היא פטפטה ללא הרף בשדה ובמקשה ולא העזתי אפילו לשאול לשמה. רגע לפני שעזבתי וחזרתי לפנימייה בשדה בוקר שמטתי אבטיח אחרון על האדמה, חפנתי את ליבו האדום־אדום והרגשתי את הלב שלי מתפקע בכאב חד, אחחח! הוא איבד מטעמו.

באותם ימים לא תיארתי לעצמי שבסיום התיכון אחזור בתשובה ואתחתן בדיוק בגיל המקובל, כמו שכתוב בפרקי אבות: "בן שמונה־עשרה לחופה"; שההיריון, שאמור להיות האירוע הבא לפי הסדר הנהוג בחברה החרדית, יבושש לבוא; ושבעצת שכנותיי, הירושלמיות האדוקות, אקיים את נדר ארבעים הימים, שהוא סגולה ידועה ל"זרע של קיימא". אבל כך היה: במשך ארבעים ימים רצופים יצאתי מביתי בעת דמדומים כדי להגיע בזמן הנץ החמה אל הכותל המערבי. באחד הבקרים, בדרכי לכותל, בסמטאות הצרות של הרובע הארמני, הבחנתי בו חולף על פניי. שער הדבש הארוך, שכל כך אהבתי, השתלשל עכשיו מפאותיו. אותן פסיעות, אותו נפנוף ידיים. שפתיו דובבו תפילה, מבטו היה מושפל. בשעה שבה אור גולל חושך, ולילה ויום מחליפים משמרותיהם, לבשתי אני בגדי לבן, הוא לבש שחור, באתי אני לתפילת שחרית, הוא חזר מתיקון חצות. נשענתי על קיר הכותל בעזרת הנשים, התפללתי בכוונה כשסידור התפילה בידי. היונים המו מבין הסדקים, הפילו את הפתקים שלא היו תחובים היטב, וצמח הצלף שבקע מבין האבנים הציץ והעלה את זיכרון הפרח ששזר בשערי בנחל. זה כן הוא, זה לא הוא, כן, לא, כן, לא – הסקרנות לא הניחה לי. יכול להיות שגם הוא חזר בתשובה? אולי אני הוזה. האם זה החלום, או פשרו? למחרת, עמדתי בעיקול המדרגות היורדות לכותל, בנקודת תצפית טובה, אולי יעבור שם שוב. פתחתי ספר תהילים והמתנתי. נהר של אברכים חלף על פניי בצעדים חפוזים, מבין כולם קל היה לזהותו. עמדתי קפואה. לא יאה לאשת איש לפנות בדברים אל גבר זר. כשהרים את ידו כדי להיטיב את התפילין שעל ראשו, הספקתי לראות קעקוע של גירית מציץ מבעד לשרוולו.

לרכישת רוח חיה הקליקו כאן.