כבר יותר מעשור מלווה אותי מחשבת כפירה: הלכנו עם אמריקה הלא נכונה. סיפרנו לעצמנו שארצות הברית היא חברתנו הטובה ביותר; ומי לא רוצה חברה עשירה, דמוקרטית, פלורליסטית, אפילו חובבת יהודים. צפינו ב"רוקי" וב"אהבה בשחקים", קנינו את ההיגיון הניאו־ליברלי ובעקבותיו קנינו את כל מה שבא ליד. אכלנו בתשוקה המבורגרים של מקדונלדס, ינקנו קולה כמו תינוקות שנשבו, פיתחנו רגשות כלפי הדגל האמריקאי, למרות שלנו לא הוצע שם כוכב. אבל הזמן מסיר את כל המסכות, ובהדרגה מתברר עד כמה הברית הזו, שניצבה על בסיס כלכלי וצבאי, היתה נטולת היגיון תרבותי או מנטלי. הגיע הזמן לומר את האמת: טעינו. היינו צריכים ללכת עם הארגנטינאים. עם הפרואנים והצ'יליאנים. ויותר מכל, עם המקסיקאים. גם להם יש בעיות, כמובן: הם ידעו כמה דיקטטורות, הפופוליזם החברתי שלהם גבה קורבנות רבים, והעוני והאלימות פשו בכל חלקה טובה. ואולי דווקא לכן, יש לנו ולהם משהו משותף, שאין טעם להכחיש: התעוזה, החוסן, הריקוד על סף תהום. הסירוב להתנחמד ולהנהן. כמוהם, גם אנחנו מדלגים בטירוף בין צחוק לעצב. ממררים בבכי וממשיכים לנגן.

חשבתי על כל זה כשקראתי את "הערבה בוערת", קובץ הסיפורים המופתי של חואן רולפו, שיוצא עכשיו בעברית בתרגום חדש. למה הישראלים בקושי מכירים אותו? לא מאוחר לתקן, וכדאי. קשה להפריז בהשפעה של רולפו על הספרות המקסיקאית בפרט ובאמריקה הלטינית בכלל. גבריאל גרסיה מארקס השווה את הפעם הראשונה שקרא את "פדרו פארמו", הרומן הידוע של רולפו, לפעם הראשונה שקרא את "הגלגול" של קפקא, עשר שנים לפני כן. שניהם היכו אותו בתדהמה.

המקרה של רולפו יוצא דופן: כותבים בודדים לאורך ההיסטוריה הותירו חותם עז כל כך עם טקסטים מעטים כל כך. רולפו לא היה צריך יותר מדי כדי לחולל מהפכה תרבותית. הוא נולד בכפר קטן במחוז חליסקו שבמערב מקסיקו בשנת 1917, ובמשך 68 שנותיו פירסם רומן לא ארוך, קובץ סיפורים אחד, נובלה חלקית, כמה תסריטים ודי. 17 הסיפורים של "הערבה בוערת", חלקם קצרים וחלקם קצרצרים, נכתבו החל בשנות ה–40 ונכרכו יחד ב–1953. תוך זמן קצר הם הפכו לטקסט קאנוני.

בשביל להבין כהלכה את רולפו יש לחזור לימי המהפכה המקסיקנית. מה שהחל כמרד נגד הדיקטטורה של פורפיריו דיאס בשנת 1910, התגלגל לעשור של מאבקים עקובים מדם, שגבו את חייהם של יותר מממיליון בני אדם. ההבטחות לעתיד מתוק, שנשמעו במסגרת המהפכה ובסיומה, נשכחו במהרה: העניים נותרו עניים, המנוצלים נותרו מנוצלים, והאלימות וחוסר היציבות המשיכו לטלטל את המדינה. הכמרים הקתולים וחסידיהם פתחו במאבק מזוין, שדוכא רק בתום שלוש שנים. אדי האירועים האלה, שהתרחשו במהלך ילדותו של רולפו, מורגשים היטב בסיפוריו, והתמות השולטות בסיפורי "הערבה בוערת" מלוות עד היום את הכתיבה ביבשת: עמידה מול איתני הטבע, עוני, אלימות, בדידות, דיכוי, שחיתות וחיפוש אחר משמעות. הסביבה היא לרוב כפרית, והטקסטים גדושים בבעלי חיים. סוסים, חמורים, תרנגולים, עורבים, צפרדעים, פרות — כל אלה מופיעים לא פחות מאשר בני האדם. יש כאן מהלך כפול, מתעתע. ברגע הראשון נדמה שההשוואה המרומזת בין בני האדם לבעלי החיים מבקשת לומר שאלימות היא המצב הטבעי שלנו. אך ככל שממשיכים לקרוא מתקבלת תמונה אחרת: רולפו אומר לנו שמה שהופך את בני האדם לחייתיים הוא דווקא המערכת המעוותת שבתוכה הם חיים. אוזלת היד של השלטון, מסורות של נקמת דם, תאוות בצע, מאצ'ואיזם. זה ייגמר בדם.

הסגנון של רולפו נע בין צמצום מתון לפיוט מאופק. הסיפור "לובינה", למשל, מגולל מונולוג מקוטע מנקודת מבטו של מורה המספר על כפר מסתורי. הטבע מתגלה בו כמעין ישות רוחנית, ולא תמימה בכלל. "האדמה תלולה. היא נבקעת בכל מקום בערוצים עמוקים כל כך עד שקרקעיתם אובדת אי שם במרחקים. אנשי לובינה אומרים שמן הערוצים האלה עולים החלומות; אבל מה שאני ראיתי שעולה מהם היה רק הרוח, הומה ושורקת", כותב רולפו. בסיפור אחר, "זה כי אנחנו עניים מאוד", הטבע דווקא מתגלה במלוא אכזריותו, בצורת שיטפון גדול: "עד שהגעתי לצאת, לנהר כבר לא היו גדות".

אך כאמור, הטבע משמש בעיקר כמצע למעשיהם הבלתי הרואיים של בני האדם. עד לרגע זה עודני רדוף על ידי הסיפור "האיש", שמספר על מרדף של קבוצת כפריים בעקבות רוצח. "נראה שהיה אחוז חרדה. וחרדה תמיד משאירה עקבות. זה מה שיביא לאבדון שלו", מקווים האיכרים. אבל בהמשך אנחנו נחשפים לסערת הנפש של האיש הנמלט: "לא הייתי צריך להרוג את כולם... לא הייתי צריך לשאת על הכתפיים שלי חבילה כל כך כבדה. המתים כבדים יותר מאלה החיים; הם מוחצים אותנו... אבל אחרי הכל, כך היה עדיף. אף אחד לא יבכה עליהם, ואני אחיה בשלום". בניגוד אליהם, הוא חושב שיצליח לצאת מזה. זהו סיפור מותח ובלתי צפוי על נקמה אינסופית, רצח בעקבות רצח בעקבות רצח, דם שמתיימר לשטוף דם.

סיפור אחר, מצמית לא פחות, נקרא "תגיד להם שלא יהרגו אותי!". הוא נפתח בדיאלוג בין אדם מבוגר שמתחנן על חייו ובין בנו הכנוע: "חוסטינו, תגיד להם שלא יהרגו אותי! לך לך תגיד להם. שירחמו עליי. ככה תגיד להם. תגיד להם שיעשו את זה מתוך רחמים עליי", האב אומר, והבן משיב: "אני לא יכול. יש שם סמָל אחד שבכלל לא רוצה לשמוע עליך". האב מפציר: "תעשה שישמע אותך. תנצל את הכישורים שלך, ותגיד לו שאם רצה להפחיד אותי, הוא כבר הצליח. שבאלוהים ירחם עליי". הבן מבהיר: "לא מדובר בלהפחיד. נראה שבאמת רוצים להרוג אותך, ואני כבר לא רוצה לחזור לשם". בהמשך הסיפור מתברר שגם כאן, האלימות אינה מתחילה עם השורה הראשונה ולא צפויה להיגמר עם האחרונה. זוהי חוליה בשרשרת שנצרפה בגיהנום.

בתוך כל זה אפשר למצוא גם רגעים של הומור. כך קורה למשל בסיפור "יום המפולת", שבמהלכו בני כפר כלשהו מתכוננים ומתרגשים לקראת בואו של נציג הממשל. אירוע של פעם בדור. אבל כשהוא מגיע הם מבינים שמדובר באיש בלתי מרשים בעליל, שאין בכוונתו לעשות דבר או חצי דבר למענם. אפילו כשרולפו מבקש לשעשע, זה נעשה באמצעות אירוניה מרירה, אכזבה צורבת ובוז לבעלי השררה.

הקובץ כבר ראה אור בעברית בשנת 2011, לא כל כך מזמן, תחת הכותרת "המישור בלהבות", בתרגומו של מנחם ארגוב. אני אוהב את שתי הכותרות העבריות ומתקשה להכריע ביניהן. עם זאת, למרות שהתרגום הקודם היה חינני, נדמה לי שהתרגומים החדשים קולחים יותר. לשם השוואה, הנה משפט מהתרגום הקודם: "היזכר שקראו לאמו החציל כי היתה מסתבכת תמיד בהרפתקאות, וכל הרפתקה היתה מסתיימת בילד. אמרו שהיתה לה כמות כסף, אולם היא בזבזה אותו בהוצאות קבורה, כיוון שכל ילדיה נפטרו עם לידתם, ותמיד מימנה עבורם טקסי מיסה". והנה אותו משפט בגרסתו החדשה: "זכור שאת אמו כינו לָה בֵּרֶנחֵנָה (החציל), כי תמיד הסתבכה בצרות ומכל צרה יצאה עם ילד. אומרים שהיה לה קצת כסף, אבל הוציאה אותו על הלוויות, כי כל הילדים שלה מתו זמן קצר אחרי לידתם, והיא תמיד דאגה שיספידו אותם במזמורים".

את הסיפור הזה ("זכור") תירגם משה רון, ולצידו עבדו על הספר גם המתרגמים שוש נבון, אדם בלומנטל ולאה פרישברג, שאף חיברה אחרית דבר. זה די יוצא דופן, שארבעה מתרגמים שונים מתגייסים לתרגום ספר אחד, ועוד קצר למדי. הייתי כותב שזו בחירה משונה, אבל התוצאה המוצלחת מדברת בעד עצמה. גרסיאס.

_____________