"סופה" של ולדימיר סורוקין: השקט שאחרי הסערה

עם גיבור שנאבק בסופת שלגים בצל מגיפה מסוכנת, "סופה" של ולדימיר סורוקין תקרוץ לכל חובב קלאסיקות רוסיות • לצד מגיפה מסוכנת, ניבטת השאיפה לשלוט בגורל אל מול מגבלות האדם
אריאל בולשטיין / ישראל היום
17/2/2022

קשה לדמיין פתיחה שתחקה טוב יותר את העלילה, את האווירה ואת הסגנון האופייניים לספרות הרוסית הקלאסית, מזו שבחר הסופר ולדימיר סורוקין ל"סופה". את גיבורו, פלטון אילאיץ' גארין, רופא מחוזי גבוה וחסון, שראשו "בעל השיער הקצוץ והצדעיים שהאפירו קלות יושב איתן על כתפיו", אנו פוגשים בתחנת דרכים שכוחת אל. הדוקטור מרכיב את משקפי המצבט ומעביר "בהיסח הדעת את מבט עיניו הצבות אל זגוגית החלון המכוסה שכבת קרח". גארין נחפז לצאת לכפר דולגויה, כדי להציל את תושביו מן המגיפה המכה בו, אולם המזחלת שבה הגיע מושבתת, כי צמד סוסיה מיוגעים כליל והרכּב נרדם, בתחנת הדרכים אין בנמצא סוסים אחרים, ומעבר לחלון מכה בכל סערת שלגים.

דוגל במטאפיזיקת המקום: השעבוד המובנה למרחב, שבו לאדם אין משמעות. ולדימיר סורוקין // צילום: אי.אף.פי

אם דמות הגיבור שכמו יצאה מסיפורי צ'כוב, והסיטואציה שמוכרת עד כאב מהרומנים של טולסטוי, אינן מספיקות - מצטרפים אליהן אינספור פרטים משכנעים שמשני צידי הזגוגית מושלת לה בכיפה המאה ה־19, לכל היותר תחילת המאה ה־20. מפקח התחנה עוטה מותנייה קצרה ומכנסי פלוסין ונועל מגפי לבד לבנים ומרופדים בעור צהוב; חצרו של מוביל הלחם חרחושה, שאליו נשלח גארין כדי לשכנע אותו לצאת למסע ההצלה לכפר, מאכלסת מתבן וגורן ומלאה בכלי עבודה ישנים; הבתים הרעועים מוסקים באמצעות תנור רוסי מסורתי; וכולם משתמשים בשפה ארכאית, רחוקה שנות אור ממודרנה. אפילו כאשר מתברר שכלי התחבורה של חרחושה נקרא "עצמונוע" וכדי להניעו יש לרתום אליו 50 סוסונים מיניאטוריים, המסך הריאליסטי עדיין לא נסדק.

הספקות מתעצמים בהמשך. ככל שהדוקטור המשכיל ומוביל הלחם הפשוט יתעו ברחבי הערבה הרוסית, יחוש הקורא שמשהו אינו כשורה. כוחות הטבע והכוחות שמעל הטבע יתאחדו במאמץ לסכל את המסע. סימני הזמן יתערבבו, כדי להטעות סופית - את שני הנוסעים ואת הקוראים עימם - באשר למיקום העלילה על ציר הזמן. מזחלות סוסים לצד "רדיו" בעל תצוגה הולוגרפית, רובה סער קלשניקוב לצד יחסי המעמדות של טרום המהפכה, ולבסוף האזכור של עידן סטלין כעבר רחוק - יעידו על ההתרחשות בעתיד דיסטופי ועל סמליות העלילה. אל מרכיבים מציאותיים יתווספו יסודות סוריאליסטיים, כדי לרמז שסערת השלגים אינה רק מכשול פיזי או אירוע אקלימי, אלא אלגוריה פילוסופית מרובת משמעויות.

"סופה" היא ללא ספק גן עדן עבור מחפשי המשמעויות. סורוקין מנהל בין דפי הספר דו־שיח מפותל עם הנושאים המרכזיים של הספרות הרוסית הקלאסית, ומאחורי כל פנייה של המזחלת המופלאה, המובילה את צמד הגיבורים לדולגויה - או לאבדון, מי יודע? - מסתתר הקשר סמנטי מסקרן.
מוטיב הסופה, ולרוב זאת סופת שלגים, חוזר שוב ושוב אצל גדולי הספרות הרוסית, עד כדי כך שהמשורר המהולל אלכסנדר בלוק קשר בין סופה למנטליות רוסית. באחד הראיונות לתקשורת סורוקין דימה את המדינה הרוסית לסופת שלגים נצחית, שכופה על אוכלוסייתה מאבק סיזיפי נצחי לא פחות, ודי לחכימא ברמיזא.

עם זאת, חוקרי הספרות הרוסית מסבירים ש"קוד הסופה" עשוי לטמון בחובו משמעויות הפוכות כמעט - סופה הרסנית וסופה מחשלת. כך או כך, הכאוס שמחולל על ידי איתני הטבע תמיד מציב את האדם בפני בחירות מוסריות ואתיות. אצל קודמיו סופה הדהדה כמבחן, כמכשול אולטימטיבי בדרך לגאולה, כניסוי המפריד בין הראויים לבלתי ראויים, כשלב הכרחי בנתיב אל הרמוניה. אצל סורוקין ההרמוניה לא תימצא אף כשהסופה תשכך. הסופה שלו היא הכל - הנושא והנשוא, הבמה והתפאורה, ובוודאי הגיבור הראשי האמיתי.

על פי סורוקין, הגיאוגרפיה הרוסית על שדותיה ויערותיה הבלתי נגמרים והמאבדים את היחיד, מגדירה את דרכה. רוסיה משולה בעיניו לדובת קוטב ענקית, שתושביה מתגוררים בין שערות פרוותה - מין תוספת בטלה בשישים לדבר העיקרי. זוהי "מטאפיזיקת המקום", שבה דוגל הסופר: השעבוד המובנה למרחב, שבו לאדם אין משמעות. הניסיון האנושי להחיות את המרחב באמצעות תושייה או שכל, לכבוש את השממה או לכל הפחות להכניס בה מעט סדר - יומרני ותלוש. כמוהו כמרד נגד יסודות הקיום, והמרד צפוי להיכשל.

הדמויות האנושיות של סורוקין, צמד "המושיעים" גארין וחרחושה, הן אבטיפוס לאינטליגנט מונחה המטרה הנעלה, ולמוז'יק מפשוטי העם, לא מתוחכם, פאסיבי וטוב לב. על אף ההבדלים ביניהם, הם נדונו למסע משותף, ויש שיראו בו את תמצית ההיסטוריה הרוסית במאה השנים האחרונות. גארין המשכיל שידל את חרחושה לעזוב את ביתו ולצאת אל הסופה למען הצלת אחרים, כפי שהמהפכנים שכנעו את ההמונים לטלטל את סדרי העולם המוכרים תחת סיסמאות הצדק והגאולה.

מי מהם ייקח את האחריות בשעת משבר? כמו במציאות, תלאות הדרך לא ישאירו אבן על אבן מחזון הגאולה, ובשלב מסוים הדוקטור ועוזרו לא יידעו עוד מה מושך אותם להמשיך. "לאן הבאת אותי, טיפששש?!", יצרח "האינטליגנט" על "האספסוף", וישכח שלולא הוא עצמו, ולולא כמיהתו שלא נתנה מנוח, שניהם היו יכולים לחסות בבית מוגן, להתחמם ליד תנור מוסק. "העם" רק ישתוק בתשובה: "חרחושה לא ענה, ורק שבר את הזרדים והשליכם אל האש. פני הציפור שלו, שהבלחי האש האירו אותם, חייכו ונראו שבעי רצון מהכל. אפילו עייפות לא נחכרה בהם. אף כעין שמחה השתקפה בפנים האלה וכניעה אומרת תודה לכל המתרחש: לסופה, לשדות המושלגים, לשמיים הקודרים, לדוקטור ולאש המחוללת ברוח".

אם נפליג מהסיפור הפנים־רוסי שב"סופה", הרי המסר המרכזי בספר מתייחס למגבלות האדם באשר הוא ולטיבה המשלה של השאיפה לשלוט בגורל. סורוקין כתב את "סופה" לפני יותר מעשור, ולמונחים "מגיפה" ו"חיסון" לא היה אז קונטקסט מיידי, כמו זה הקיים בימינו. עם זאת, למגיפת השחרת שפשתה משום מה בדולגויה אחרי שהובאה לשם מבוליביה הרחוקה, קווים מקבילים לרבים מן ההיבטים של המגיפה הפוקדת את עולמנו זה כשנתיים.

האמונה של גארין ביכולות האנושיות לגבור על הטבע נעלמת בעקבות המפגש עם נוראות הסערה. מעטה הרציונליות יתקלף במהרה, ובייאושו הדוקטור יפנה לאלוהים, אלא שגם את הגילוי הזה סורוקין מציג באירוניה ובזלזול. הוא לא יאפשר לגיבוריו להימלט בקלות כזו מאימת הסופה, אף אם יקרסו ויתפלשו בשלג בכאב, בתחינה ותפילה.

למאמר בישראל היום 

לרכישת הספר ולקריאת עמודים ראשונים