תהילה חכימי, הארץ 6.3.19

כראוי לשמה, בניניה מקיאוולי פועלת בעורמה ובנחישות כדי לשחרר את אמה מעולו של אב נוקשה ומתעלל. למרבה הצער, הרומן המתאר את דמותה, שראה אור בארצות הברית לפני יותר מ–100 שנה, עדיין רלוונטי לנערות ונשים בנות ימינו

בפתיחת הרומן "בניניה מקיאוולי" טמונה הבטחה. הרי מתי מזדמן לנו ספר על נְבָלָה, והנה כאן מונח לפנינו סיפורה של אחת כזו — הגיבורה, בניניה מקיאוולי, מצהירה שחסרו לה נבלים בילדותה, נבלים טובים או לפחות נבלים טובים שכותבים עליהם סיפורים. ובטח שחסרו לה נבלות, לכולנו הן חסרות.

בניניה מצהירה: "אני בת למשפחת מקיאוולי וגאה בזה". עוד כתלמידת בית ספר יסודי היא מחשלת את עצמה לעמוד בעקיצות יתושים ודבורים, להתמודד עם בגדי חורף דוקרים במיוחד שהולבשו מוקדם מדי ולשאת את הגערות העוקצניות והמגעילות של אביה, שמהן היא מבינה "כמה מטופש להמשיך לדבר אחרי שכבר הבהרת את הנקודה" (עמוד 22). האב נהג לנזוף בחומרה בה ובאחותה, פגי, שעליהן להיראות ולא להישמע, וזו לא היתה הנזיפה החמורה ביותר שיצאה מפיו.

בזמן שחבריה לספסל הלימודים בבית הספר היסודי עסוקים בעיקר במשחקים ובלימודים, בניניה מעסיקה את עצמה בפרויקטים. בין היתר, היא מצליחה לגייס את הכסף הדרוש כדי לרכוש למורתה האהובה שעון במקום זה שנשבר ואחר כך, במניפולציה חכמה שנמשכת כמה שבועות, היא מצליחה לגרום לכומר הכפר לקנות לכיתתה גלובוס, כמו זה שנמצא במשרד שלו. בניניה, ילדה מתוכננת וחכמה, נמנעת מלהציג את מלוא כישוריה לסביבתה כדי לא לעורר את קנאתם של חבריה. היא לומדת את התנועות וההתנהגויות של חבריה לכיתה, של המורים וגם של העוזרת שעובדת בבית משפחתה וכמובן את אלה של בני הבית האחרים. היא פועלת כדי לתמרן אותם לממש את רצונה. למשל, בכל פעם שפורץ ויכוח אלים בין הוריה היא מדמה את עצמה למי שנחבטה או התגלגלה במדרגות. כך נפסקת המריבה האיומה בין ההורים ותשומת הלב עוברת אליה, גם אם לרגע.

בניניה מספרת את קורותיה בשנות התבגרותה, בתחילת המאה ה–20, אבל בעצם פורטת כללים ברורים שיאפשרו לנערה לשרוד בעולם. בניניה היא עוף מוזר בעולם הזה. נערה שמצהירה שאין לה כוונה להתמסר לגבר הראשון שמתאהב בה, היא צעירה עם תכניות אחרות. הספר שיוצא תחת ידיה, מעין מדריך לנשים ולצעירות, תובע עבודה סיזיפית ומתמשכת. נערה צריכה לרכוש ידע חדש וללמוד כישורים חדשים בכל הזדמנות. המדריך גם דורש התבוננות מתמדת על הפעולות של האנשים הסובבים אותה.

הלימוד העקרוני ביותר מתמקד במכניקה של הנפש: על אילו נקודות יש ללחוץ, אילו מנגנונים פותחים לה דלתות. באופן כלשהו נראה שבניניה מרוקנת מרגשות אנושיים. למשל, בהתערבות שלה בענייניה הרומנטיים של אחותה פגי, שאף על פי שהיא המבוגרת בין השתיים, בניניה היא בעלת המעמד הבכיר והיא זו שמנהלת את ענייניה. לבניניה אין רגשות אשם מיותרים. היא תהיה זו שתחליט מי ראוי לזכות בלבה של פגי. במובן הזה היא הנבלה המושלמת, שכן היא מיישמת ביעילות ובתקיפות את הצו שהיא עצמה חיברה. בלי להביט לאחור היא ממשיכה הלאה, אל המשימה הבאה, אל כיבוש היעד הבא. את העולם שבחוץ היא לומדת תחילה מהספרים, שם היא לומדת על רגשות, ואחר כך מהחיים. על פי שיטתה את הכל אפשר ללמוד לעשות, אין אדם או מצב שאינם ניתנים לתמרון.

"הבנות האהודות ביותר על הבנים בגיל הזה היו המגונדרות, היפות, ומה שנהגתי לכנות — המטופשות", היא מספרת (עמוד 71) וממשיכה: "אבל הבנים כל כך חיבבו אותן — זה היה ברור. לזמן מה שקלתי את קו הפעולה הזה, אם הוא שווה את המחיר. הספרים מלאים בזה, כמובן — אפילו ילדה יכולה להבין".

מכיוון ש"בניניה מקיאוולי" הוא מעין מדריך ובהינתן הייחוס המשפחתי, קשה שלא להשוות את הספר ליצירת המופת של ניקולו מקיאוולי, "הנסיך" (הוצאת דביר, 2003). מקיאוולי נחשב אחד ממכונני המודרניות וספרו הוא "יצירה הגדושה בתובנות כיצד לחדור לתהומות הנפש האנושית ולקרביה של המדינה המבקשת למשול בה". ואכן, בניניה מנסה למשול אף היא בממלכה שהיא עצמה נתינה בה. זוהי ממלכת הבית המשפחתי שבה מושל ללא עוררין מקיאוולי האב, לפחות עד שבניניה נכנסת לתמונה. לפיכך, המזימה הרצינית הראשונה של בניניה היא לסלק מן הבית בעורמה את אביה המתעלל ולהצליח להעמיד את מקיאוולי האם על שתי רגליה.

תחילה היא מבקשת להשיב לאמה את החוסן הנפשי והפיזי שאבד לה בשל הלחץ הנפשי שהיא נתונה בו. השלב הבא יהיה לייצר בשבילה רשת ביטחון חברתית וכלכלית ולהעניק לה מידה מסוימת של עצמאות, כדי שתוכל להתמודד עם האב. מקיאוולי האב הוא ממציא כושל ושתיין, שאף אחת מהתוכניות הגדולות שלו אינה יוצאת לפועל. הוא כמובן נכשל גם במאמציו להביא להתעשרות המשפחה, למרות הבטחותיו החוזרות ונשנות, ובהדרגה גורם לה לרדת מנכסיה. את תסכולו וזעמו פורק האב על רעייתו ובנותיו, וכך הוא מדרדר את האם למצב קטטוני ומעמיד את הבית כולו בתחושות מתמידות של מתח ופחד.

"הם היו שניים — אחת גוססת אט־אט לנגד עיני, השני אט־אט הורג אותה — ואף אחד לא עושה שום דבר", מלינה בניניה (עמוד 136). "מובן שחלק מהחברים של אמא חשדו, אבל שמתי לב שיש שתי מוסכמות שמגינות על גברים במקרים כאלה. דבר ראשון... אסור לאשה להתלונן על בעלה — זוהי הפרת אמונים, כאילו הוא מלך והיא נתינה. וזה משתיק אותה. דבר שני... אסור להתערב בנעשה בין איש לאשתו — אלוהים יודע למה!... אז נשמתי עמוק וחשקתי שיניים... אבא חייב ללכת!"

"בניניה מקיאוולי" הוא הספר השני של שרלוט פרקינס גילמן המתורגם במלואו לעברית. קדם לו "ארצן" (הוצאת אסטרולוג, 2002), רומן פמיניסטי אוטופי המתאר עולם ללא גברים וללא אלימות. גילמן היתה סוציולוגית פמיניסטית, סופרת, משוררת ומרצה, וכתביה נהפכו לחומרי יסוד בפמיניזם ובחקר ההיסטוריה של הנשים בארצות הברית. גילמן היתה אחייניתה של הרייט ביצ'ר סטו, שכתבה את הספר הקלאסי "אוהל הדוד תום". תרגום לעברית (על ידי דפנה רוזנבליט) של אחד מכתביה הבולטים של גילמן, "הטפט הצהוב" — סיפור אוטוביוגרפי למחצה העוסק בדיכאון לאחר לידה, בפגיעה של הממסד הרפואי בנשים ובדיכוי במסגרת הנישואים — מופיע באתר פרויקט הסיפור הקצר מעבורת.

התרגום היפה והרענן של תמר רפאל ל"בניניה מקיאוולי" מביא אל מדף הספרים העברי יצירה שמקוריותה לא פגה. הוא מציע קריאה קולחת ואף קריאה לפעולה לנערות בוגרות או לנשים צעירות גם היום, יותר מ–100 שנה לאחר פרסום הספר בארצות הברית. נדמה שגם היום יש רלוונטיות למדריך כזה לנערות ונשים צעירות.

בניניה מוציאה לפועל את המזימה הגדולה שלה ואף שולחת זרועות אל ממלכתו של סבה. גם שם היא מוציאה אל הפועל תוכנית פעולה מדוקדקת. בכל פעם שמסתיימת תוכנית אחת מתחילה אחרת, "אין מנוחה לרשעים". ובכן, במקרה של בניניה אין מנוחה גם לרשעית הטובה.

באמצעותה מעבירה גילמן רעיונות פמיניסטיים, שבוודאי היו רדיקליים בארצות הברית של 1914, שבה עדיין לא היתה זכות הצבעה לנשים. התיקון ה–19 לחוקה, שעיקרו האיסור להפלות את אזרחי ארצות הברית לפי מינם בכל הנוגע לזכות להצביע, אושרר סופית רק ב–1920. ועדיין נשאלת השאלה אם הדרך היחידה לשרוד בעולם אכזר ואלים כל כך כלפי נשים ונערות, שכאז כן עתה נשלט על ידי גברים, היא שליטה מחודשת על נשים, על ידי נשים, ותפעול כמעט מכני של הנתינים בממלכה על פי רצונותיה וראות עיניה של העומדת בראשה.

נדמה כי תפישת העולם הרואה בפרטים בממלכה כסילים שזקוקים לתמרון כדי שיעלו על הדרך שתיטיב עמם היא מהפרדיגמות השגויות של כל תנועה, גם אם היא פועלת לאורם של הרעיונות המופלאים וההומניים ביותר. המסקנה העגומה הזאת מותירה בפה מעט טעם מר. אולי זה טעמו של העולם, ובכל מקרה לפחות נדמה שפעם אחת הנבלה הטובה ניצחה בכל זאת וההבטחה שבפתח הספר קוימה.

לקריאת העמודים הראשונים של ״בניניה מקיאוולי״ לחצו כאן