‏"מרק סוס": היצירה של ולדימיר סורוקין מזעזעת כי אנו אלה שניצבים במרכזה

אוהד זלצר זובידה, הארץ 23.1.19

ארבעת סיפוריו של ולדימיר סורוקין, שתורגמו בקובץ חדש, עוסקים באוכל, על הצד האפל והמטריד שבו. חוויית הקריאה מטלטלת שכן היא מאירה באור עז במיוחד את המתח שבו אנו מצויים בין היותנו חיות להיותנו יצורים תרבותיים

ולדימיר סורוקין. התיאורים מעוררי הקבס שלו הם תפאורה יעילה
ולדימיר סורוקין. התיאורים מעוררי הקבס שלו הם תפאורה יעילה צילום: מריה סורוקין

מתי בפעם האחרונה נאלצתם לעשות הפסקות מרובות בזמן קריאת ספר בשל בחילה עמוקה? קראתי ספרים מרגשים, מפחידים, מעוררי מחשבה, מבלבלים, מכעיסים — אבל ספר מעורר בחילה? זו הפעם הראשונה. ולדימיר סורוקין, מחבר ארבעת הסיפורים הקצרים המקובצים בספר "מרק סוס", לבטח היה שבע רצון מהסצינה: מבקר קורא בסיפוריו בבית קפה עירוני־בורגני ונתקף בחילה כה עזה מהמתואר בהם עד שהוא נאלץ לקרוא בהפוגות ואף לוותר, מטעמי חוסר תיאבון, על חצי הקרואסון שנותר לו.

ארבעת הסיפורים, בתרגומה הקולח של פולינה ברוקמן, נכללו במקור בקובץ הסיפורים מעורר המחלוקת "המשתה", שראה אור ברוסיה ב–2001 וכלל תשעה סיפורים נוספים. לפי אחרית הדבר שחיברה טניה ווינובה, עם צאת "המשתה" קוראים רבים "דיווחו על תחושת בחילה". אך מלבד הבחילה, נראה שאין לי ולמזדעזעים מכתיבתו של סורוקין עוד הרבה במשותף.

עטיפת הספר
עטיפת הספר "מרק סוס" צילום: הוצאת לוקוס

קריאת סיפוריו של סורוקין אינה חוויה נעימה, ומפתה ליפול בפח שהמחבר טומן ולהאמין כי האי־נוחות שעולה מהטקסט היא תוצאה של התיאורים מעוררי הקבס דוגמת "השלפוחיות התפקעו והתיזו מיצים", "נשמע קול עסיסי של שבירת המפרקים" וכדומה. התיאורים האלה הם תפאורה יעילה שסורוקין בונה בתחכום רב: היא צבעונית, רעשנית, אלימה וציורית. אך מבט עמוק אל תוככי היצירה מגלה שהיא כל כך מזעזעת מפני שבמרכז הבמה, מוקפים בתפאורה של סורוקין, עומדים אנחנו. כל הזרקורים מופנים אלינו: עירומים, יצריים, בסיסיים, ואין מנוס מהפניית מבט אל המחזה המגעיל והמרתק שניצב בפנינו.

ביצירות המישירות מבט אל המובן מאליו ובכך מעיזות לערער עליו יש ממד ספרותי חתרני, והסיפורים הללו הם דוגמה מובהקת לכך. בהתבוננות מעין זו מגלים לעתים יופי ולעתים ריקנות ועצב. המקרה של סורוקין מעניין במיוחד מפני שבסיפוריו מגלים בעיקר גועל, והרבה ממנו. התמקדותו של סורוקין באוכל, שהוא התמה המרכזית של ארבעת הסיפורים, אפקטיבית ביותר למטרה זו, שכן בעבור רובנו אכילה היא פעולה שקופה, אוטומטית, ובו בזמן מושא של עיסוק מתמיד. לא פעם נתהה מה נכין לארוחת הערב בעודנו אוכלים את ארוחת הבוקר. המזון שאנו אוכלים מעיד על הסטטוס החברתי, הטעם והמעמד שלנו. לעתים אוכל גם טעון מבחינה פוליטית ותרבותית. אנו מצלמים את מה שאנחנו אוכלים, קוראים ביקורות על מסעדות, צופים בתוכניות אוכל ומחליפים בינינו מתכונים מוצלחים. אוכל טומן בחובו שילוב מאלף בין טבע לתרבות מפני שהוא נע על הספקטרום שבין צורך הישרדותי בסיסי ובין מופע תרבותי מורכב ומלא ניואנסים. סורוקין, בלי להיקלע לקלישאות, עושה שימוש מופלא במתח העדין הזה כדי לערער אותנו עד היסוד.

המתח הזה מתגלה במלוא הגועל בסיפור השלישי בקובץ, "נסטיה", שבו סבלין וסבלינה מזמינים את חבריהם הקרובים לארוחה חגיגית לכבוד יום הולדתה ה–16 של בתם האהובה נסטיה. האורחים המכובדים מגיעים במיטב מלבושיהם, יושבים סביב שולחן הסעודה וזוללים בהנאה מרובה את המנה העיקרית — נסטיה עצמה. המסובים מנהלים שיחות סתומות על פילוסופיה ופוליטיקה בעודם מתענגים מהבשר והיין המשובח. כלת יום ההולדת אמנם חוששת כאשר כובלים אותה בשלשלאות אל את ברזל ומכינים אותה לצלייה, ואמה מביעה מעט חוסר תיאבון כאשר פרי בטנה מוגש אל השולחן. אך האב מתעקש כי אלה הם כללי הטקס ויש לכבדם.

זהו מופע קיצוני ביותר של התחכום הביקורתי שבעיסוק באוכל. המוזרות והעדינות של המתח שבו אנו, בני האדם, מצויים, בין היותנו חיות להיותנו יצורים תרבותיים, מוארות כאן באופן יוצא דופן. סורוקין מפיח חיים בניגוד הבינארי הקלאסי הזה ומזכיר לנו מדוע הוא כה מרכזי בתולדות החשיבה האנושית. כל שצריך כדי לערער אותנו, לזעזע אותנו ולעורר בנו בחילה עמוקה הוא לבטל את ההפרדה בין האוכל לנאכל, להחליף סוג אחד של אלימות טקסית בסוג אחר.

בסיפור הראשון בקובץ, "מרק סוס", נראה שסורוקין אף דן בתוצאותיה של המודעות הפתאומית שסיפוריו שואפים לעורר. בשיאו של הסיפור אולגה, או אולה, האנטי־גיבורה העומדת במרכזו, נעשית לפתע מודעת. "לראשונה בחייה ראתה אולה את המזון שבני האדם אוכלים", והמודעות הזאת מתגלה כהרסנית. מרגע שאולה רואה את המזון כפי שהוא, דינה נגזר. אין היא מסוגלת לאכול יותר, האוכל מדיף "ריח של מוות" ומאופיין ב"כובד סופני, קטלני", ולבסוף היא גוועת ברעב ודעתה נטרפת.

ציור מהמאה ה-15 המתאר קניבליזם
ציור מהמאה ה-15 המתאר קניבליזם צילום: Gallica

הגילוי של אולה אמנם חתם את גורלה, אך גם גאל אותה מן הפסיביות. עד לאותו רגע שיא, סורוקין מדמה את חייה לבמה מסתובבת. מאהבים, שליטים ועונות התחלפו, והיא נותרה סבילה לחלוטין. אך עם המודעות מגיעה גם הפעולה. כשם שאולה לפתע יכולה לראות, היא גם יכולה לעשות. משום כך הפרויקט של סורוקין מזעזע כפליים: הוא לא מסתפק בניסיון להסב את מבטנו אל "הכובד הסופני", אלא גם גוזר את דיננו לשיגעון וחידלון. התקווה היחידה שהוא מותיר לנו היא בפעולה, שגם סופה ידוע.

הסיפורים בקובץ מגוונים בצורתם ונעים בין מבנה נרטיבי של התחלה, אמצע וסוף ובין מונולוג אבסורדי. התנועה הזאת וההתקדמות הבלתי ליניארית שלה יוצרות חוויית קריאה מעניינת. מצאתי את עצמי משוקע בספר ובחוויה שהוא מציע וקראתי אותו בשקיקה, כמעט ברצף (להוציא את הפסקות הבחילה). אך אל מול קריאתי הקדחתנית, אחרית הדבר לספר היתה מעין מקלחת קרה.

באחרית הדבר מביאה ווינובה רקע על הכותב ועל המחלוקת סביב כתיבתו, מציפה הקשרים ואזכורים ליצירות אחרות, מציעה ניתוח ספרותי וסוציולוגי ומשבצת ציטוטים ארוכים של הכותב הנוגעים לשלל סוגיות העולות בסיפורים. בכל אלה אחרית הדבר חוטאת ליצירה ואף למטרתו המוצהרת של הכותב. הקורא הופך את הדף האחרון בסיפור האחרון בספר, שקוע בסצינה סוריאליסטית, אולי עדיין מזועזע מהסיפורים שקרא — ומיד הוא נתקל בניתוח אקדמי, רקע היסטורי ועוד. כשם שההחלטה לתרגם את סיפוריו של סורוקין אמיצה, כך ההחלטה לחתום את הקובץ באחרית דבר מסוג זה עשויה להיראות כהסתייגות.

אפילו כותרתה של אחרית הדבר מצביעה על הממד המסויג שלה: "לא על הלחם לבדו או איך אוכלים את סורוקין". ובכן, אין צורך להסביר לנו, הקוראים, איך לקרוא. הייתי מעדיף להישאר מעט עם הדי הזעזוע והבחילה בבטן מאשר להיתקל מיד בהסבר פרשני שמעמיד את היצירה בהקשר האמנותי, ההיסטורי והפוליטי שלה. המעבר החד בין התיאורים הגרוטסקיים והדרמה בסיפוריו של סורוקין ובין השפה האקדמית של הטקסט החותם מעורר תחושה של התפכחות; הוא מנער את הקורא מחוויית הקריאה, וחבל שכך. לקראת סופה של אחרית הדבר כותבת ווינובה: "מבחינת סורוקין, הספרות אינה צריכה ואינה יכולה ללמד קוראים. הספרות צריכה להעלות שאלה, ועל הקוראים לענות עליה". על כך אני תוהה: אז מדוע לענות על השאלה בעבורנו?

קראו את הספר מרק סוס