אני רוצה לדבר רגע על בדים. על בד – fabric באנגלית, שממנו נגזרים fabricated ו- to fabricate, ובהשאלה לעברית: פיברוק, לפברק או מפוברק. במילים אחרות: בדיה או בידיון. בידיון בספרות זה כמובן fiction, כלומר פיקציה: משהו מומצא, שקר, אחיזת עיניים. קשר הדוק דומה מתקיים בשפה גם בין המילים טקסט וטקסטיל – המקור של שתיהן היא המילה הלטינית textere שפירושה מארג: משהו בעל טקסטורה. הטקסט אם כן הוא אריג – מילה נרדפת לבד; משהו חומרי, ממשי, חומר גלם ביד היוצר. ובספרות, החומר ביד היוצר הוא כמובן השפה.

כשאנחנו מתחילים לחשוף את אחורי הקלעים של הרומן והמעשה הספרותי ולדבר בגלוי על היותם משהו חומרי – כלומר מעשה של השפה, משהו מלאכותי, מעושה ומומצא כמו בד או אריג – אנחנו נכנסים לטריטוריה של הפוסטמודרניזם. ספרות פוסטמודרנית היא ספרות שמודעת לעצמה כל הזמן כמעשה בדיוני, כפבריקציה או מעשה רמאות של השפה; ולא רק שהיא לא מנסה אפילו לטשטש או להסתיר את זה מהקורא, אלא להיפך: היא דווקא מדגישה ומקצינה את זה במכוון. היא הולכת עם המאפיין המלאכותי שבה עד הסוף.

מכיוון שהשנה היא בכל זאת כבר 2018, לא נראה לי שזה בגדר חדשות מרעישות עבור אף אחד. אם מישהו שכח או רוצה להתעמק שוב, הספר הבהיר, הנהיר ומאיר-העיניים ביותר שאני מכירה בעברית על הנושא הוא עדיין "פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20" מאת דוד גורביץ' (הוצאת דביר 1998). בקיצור נמרץ: אם הספרות המודרנית, שפסגתה היא הרומן הריאליסטי כפי שאנו מכירים אותו עד אמצע המאה ה-20, מתרחשת בתווך שבין הטקסט (השפה) לבין העולם (המציאות), כלומר מתקיים בה יחס של מסמן-מסומן, הרי שהספרות הפוסטמודרנית, בעיקר מאמצע המאה ה-20 ואילך, שומטת את הקשר הזה שבין שפה למציאות (מסמן-מסומן) ומתרכזת אך ורק במה שקורה בתוך השפה. לביטול הזה יש הרבה סיבות היסטוריות, תרבותיות ופילוסופיות, אבל לצורך העניין מספיק לחשוב רק על מושג הסימולקרה שטבע בודריאר: מסמן ללא מסומן. או כמו שהחרה-החזיק אחריו חברו לשיח, דרידה: "אין לך דבר שהוא מחוץ לטקסט". הרומן הריאליסטי במסורת המודרניסטית הביא לשיא את האמרה הידועה ש"אמנות היא שקר בשירות האמת". הרומן הפוסטמודרני מתעקש לעומתו ששקר הוא שקר ואין שום אמת ברומן – בדיוק באותו אופן, אגב, שבעולם המציאותי שאנו חיים בו החל מאמצע המאה ה-20, כבר אין שום "אמת" אחת גדולה.

ז'אן אשנוז התחיל לפרסם את ספריו בשנת 1979 בהוצאת Editions de Minuit, הוצאה קטנה שהחלה לפעול במחתרת, כלומר בשורות הרזיסטנס, בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת. נאמנה לרוח ההתנגדות שהולידה אותה, המשיכה הוצאת Minuit להוציא לאור ספרות "אלטרנטיבית" וקצת אחרת, ועם סופריה נמנו במשך השנים ז'ורז' בטאי, מוריס בלנשו, סמואל בקט, קלוד סימון, נטלי סארוט, מרגרט דיראס ועוד. ב-1995 ראה אור בצרפת ספרו של אשנוז "בלונדיניות גבוהות", וב-1997 ספרו "שנה", ושני אלה ראו לאחרונה אור בעברית בהוצאת "לוקוס". הרומן של שירה חפר, המו"לית של "לוקוס", עם אשנוז החל כאשר היא תרגמה לעברית את הספר "לרוץ" בהוצאת "סמטאות" ז"ל (סוג של ביוגרפיה של האצן הצ'כי הנודע אמיל זאטופק, או ליתר דיוק הפרשנות של אשנוז לאיך לכתוב ביוגרפיה היסטורית-פוליטית). ב-1999 זכה אשנוז בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בצרפת, הגונקור, על ספרו "אני הולך מפה". הספר ראה אור בתרגום לעברית של דורי מנור בהוצאת ידיעות ספרים.

המאפיינים המרכזיים בסגנונו של אשנוז הם הלקוניות שלו, הטון היבש וההומור העוקצני שלו, והדיוק שבו הוא בוחר מילים ודימויים. כל אחד מספריו עושה שימוש באירוניות רב-שכבתיות שגם משלימות זו את זו וגם מערערות, מלעיגות ומסכלות אחת את השנייה בו-זמנית. כתוצאה מכך נדרש הקורא להיות קשוב ועירני כל הזמן, אחרת הוא ימצא את עצמו עד מהרה אבוד ומבולבל (האמת היא שהוא ימצא את עצמו קצת מבולבל ככה או ככה, אבל אם הוא ישים לב הוא לפחות יבין למה, וגם יהנה מזה). לעיתים קרובות אשנוז שואל לצרכיו מבני עלילה בסיסיים שהוא נוטל מז'אנרים מוכרים ולעוסים לעייפה, ובונה אותם מחדש תוך התאמות ושינויים ואגב כך גם מנצל את הפוטנציאל הגלום בהם לפארודיה. מה שיפה אצל אשנוז זה שהוא מוכיח באופן עקבי שפרוזה אקספרימנטלית לא בהכרח סותרת דפוסים עלילתיים קלאסיים ושגורים. השניים בהחלט יכולים לדור בכפיפה אחת. אצל אשנוז העלילה, שעל פניה נראית רגילה, מניעה את הטקסט כולו, ואז מאפשרת לו לשחק עם הטקסט עצמו, כלומר עם הסגנון והשפה.

"בלונדיניות גבוהות" מדגים זאת היטב. זה מתחיל לכאורה הכי ריאליסטי וקונבנציונלי שיש: מפיק תוכניות דוקו-ריאליטי בנוסח "איפה הם כיום" שוכר בלש פרטי לאתר את כוכבת העבר גלוריה סטלה (מילולית: תהילה כוכב. שמה האמיתי: גלואר אבגרל), יפהפיה בלונדינית גבוהה, שפעם זכתה בתהילת בזק, הואשמה ברצח אמרגנה-מאהבה, ולאחר שריצתה את מאסרה נעלמה מעין הציבור ומאור הזרקורים. סיפורה של סטלה אמור להיות פרק השיא החותם שורה נוצצת של בלונדיניות גבוהות בקולנוע, באמנות ובחיים. אלא שעד מהרה משימת הבילוש והאיתור משתבשת כאשר סטלה, מתברר, מצליחה להקדים בכל פעם את רודפיה בצעד אחד לפחות. עד סוף הרומן יתברר גם שגלוריה-גלואר היא בלונדינית קטלנית ביותר ממובן אחד של הביטוי.

אז העלילה היא כמו-בלשית ודומה לספר מתח שעשרות אם לא מאות כמוהו כבר קראנו. המשפטים עובדתיים, קצרים ותמציתיים, אבל אז פתאום מתרחש משהו בטקסט שמערער את הביטחון שלנו שאנחנו נמצאים בתוך רומן ריאליסטי; קורה משהו שלא יכול בשום פנים ואופן להתרחש במציאות, ודי ברור שהוא גם לא סמל, מטאפורה או אלגוריה. מה שקורה דומה הרבה יותר לסרט מצויר – Cartoon, ואכן, מאפיין מובהק של אשנוז הוא יצירת דמויות שטוחות בעובי קרטון, דו-מימדיות במכוון. וזה אולי המקום לציין גם שעלייתה של הספרות הפוסטמודרנית נעשתה במקביל לצמיחתה של תרבות ההמונים – תקשורת המונים, תרבות הפופ וכדומה.

"גלואר אבגרל הפנתה את הראש, ובליאר היה שם, יושב על הכתף שלה. תראו, הנה הוא חזר [...] בליאר הוא קטן ושדוף וכהה שיער, אורכו כשלושים סנטימטרים, הוא מתחיל להקריח ויש לו שביל בצד, שפה עליונה בולטת ועפעפיים צנוחים, עור עכור. הוא לובש חליפה חומה ועניבה סגולה כהה, ונועל נעליים קטנות בצבע ערמונים מסוכרים, מצוחצחות ברוק. פנים רופסים ודי מגושמים, אף על פי שהבעתם נחושה [...] במקרה הטוב בליאר הוא אשליה. במקרה הטוב הוא הזיה, פרי מוחה המשובש של הצעירה. במקרה הגרוע הוא מין מלאך שומר, או לפחות משויך לאותה קהילה. נגיד שמדובר בגרוע."

ראוי לשים לב גם לקול הזה – מין קריין אדיש ברקע או voice-over שצץ ונעלם במפתיע ובאופן גחמתי מתי שבא לו במהלך הטקסט – גם זה אחד מסימני ההיכר של אשנוז. מעבר לכך, המשפטים אמנם נראים ונשמעים מהוקצעים ורהוטים, אבל לקורא יש תחושה שהם לא באמת מתקיימים במובן כלשהו, שהם ריקים. אין להם ולדמויות שמבטאות אותם קיום מחוץ לעולם הבדוי של השפה. זה אוסף "שטוח" של משפטים שהם קלישאות יד שנייה שכבר נתקלנו בהם בספרות פופולרית, בסרט או בתוכנית טלוויזיה. המלאכותיות והשטיחות שהם משדרים מבהירה לנו שאיננו נמצאים עוד בתחומה של ספרות ריאליסטית, המתיימרת לייצג את הממשי.

ואכן, מה שהולך ומתברר לקורא ככל שהטקסט מתפתח, הוא שמה שמעניין באמת את אשנוז זו לא העלילה המסורתית ומה יקרה בסוף לגלוריה/גלואר והאם ימצאו אותה ואיפה. כל אלה הם רק תירוץ לחיפוש האמיתי שלו: החיפוש אחר צורות חדשות לרומן, דרכי סיפור מקוריות, אחרות ואפקטיביות. ומכיוון ששנות התשעים ("בלונדיניות", כאמור, ראה אור ב-1995) היו שנות השיא של הסגנון הפוסטמודרני, אפשר למצוא כאן את כל מרכיביו המובהקים (אני עושה את זה כאמור קצת גס, כדי לקצר): אירוניה וספקנות, לעיתים על גבול הפארודיה; טון שטוח, מזויף וכמו-אדיש; תמונת עולם קומית-אבסורדית, אופי קרנבלי ומשחקי, תזזיתי; עירוב קולאז'י של גבוה ונמוך; תחושה שהכל מקוטע, פרגמנטרי ולעיתים אף כאוטי; מציאות מתמדת של שינוי ופירוק אשר יוצרת חוויה דמוית החלפת ערוצים בשלט (זפזופ); תחושת אקראיות ורישול; אוסף פרטים ועובדות שמסרבים להצטבר לכלל מציאות קוהרנטית; בלי קתרזיס, בלי רשתות בטחון, בלי הבטחות אוטופיות לגאולה או תיקון או אפילו לפתרון מוגבל; הזרה וריקנות על גבול הניהיליזם; תחושת מוזרות ומועקה אצל הקורא, על גבול התסכול; מינון גבוה של חוסר ודאות והומור שחור; ולבסוף, הסופר הפוסמודרני יכול בקלות להתגלגל כגיבור אירוני לתוך יצירתו שלו, שם מתברר שהוא חסר אונים ממש כמו גיבורו.

סיכם את זה יפה, כאמור, דוד גורביץ':

"כאשר אנו עוברים מן האקספרסיה המודרניסטית של "האני הגדול" אל הטקסטואליות הפוסטמודרנית, אנו מופתעים לגלות כי שאלת הייצוג עברה מטמורפוזה מוזרה: מצד אחד מרבית הרומנים הפוסטמודרניים נותנים לנו תחושה ברורה של אישור הקיים, משום שלשונם קרובה ברוחה ללשון הריאליזם, ודומה כי היא מתאמצת ומצליחה לייצג עולם ממשי שעומד מאחוריה. רומנים אלה חוזרים לכאורה אל העולם הקונבנציונלי, ואפילו אל העולם של התרבות הפופולרית, משתמשים בחומרי הגלם המסורתיים, נראים אפילו צנועים ביחס לאקספרימנטליות שאיפיינה את המודרניזם בשיאו. מצד שני אנו מגלים מתוך מבוכה הולכת וגוברת, כי בלב הריאליזם הקונבנציונלי לכאורה, הושתלה מציאות נוספת, רדיקלית וחתרנית, השוכנת באיזשהו אופן סמוי ופרזיטי במציאות הגלויה, ה"בטוחה", שמעל לפני השטח, עד שזו מתערערת מבפנים ומחוללת תוך כדי כך פעילות של אנטרופיה, שהיא לאין ערוך מסוכנת יותר מן האופוזיציה הלוחמת, הגלויה, שהמודרניזם נטה לשאת מול המציאות."
(מתוך "פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20". הוצאת דביר, 1998)

*
"בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס."

ב"שנה" אשנוז לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה, כשכבר בהתחלה לא ברור לקורא ממה סובלת הגיבורה: מאובדן זיכרון? מדיסאוריינטציה? מדיסוציאציה? מדיס-משהו? נראה שויקטואר פועלת באופן שרירותי, תמוה וללא כל סיבה ממשית נראית לעין. היא בורחת מפריז לדרום-מערב צרפת, שם היא תסתובב במשך שנה, תנדוד מעיר שדה לעיר שדה ומכפר לכפר, תחיה בהתחלה מהיד לפה ואחר כך, כשתתרושש סופית, תהפוך להומלסית החיה בשולי החברה. כשהיא תחזור בתום שנה לפריז, היא תגלה שהדברים בכלל לא היו כפי שחשבה שהם כשנמלטה מלכתחילה.

כמו בליאר לגלואר ב"בלונדיניות", גם ב"שנה" צץ ומופיע משום מקום, ונמוג ונעלם באותה שרירותיות, גבר בשם לואי-פיליפ בכל מיני מקומות שויקטואר מגיעה אליהם. עוד נקודת דימיון היא שהשמות של שתי הגיבורות אירוניים באופן דומה: גלואר-גלוריה ב"בלונדיניות גבוהות" בורחת מתהילה כמו מפני מחלה, ושנת הנדודים של ויקטואר-ויקטוריה ב"שנה" היא הכל חוץ מניצחון: להיפך, היא הפסד גמור של כל נכסיה החומריים, וכתוצאה מכך גם כמעט אובדן זהותה, בוודאי כאדם "נורמטיבי" בשורות החברה.

וכאן זה מתחיל להיות רציני. ככלל, "שנה" נשלט לכל אורכו בידי עקרון של חוסר-ודאות, גם במישור העלילה והסיפור וגם במישור של דרך הסיפור. ניסיונותיה של ויקטואר לברר את העובדות הממשיות שמאחורי מצבה מהדהדים את ניסיונותיו של הקורא לגלות איזה קצה חוט ולהיאחז בו, קרי: באיזו "אמת" נרטיבית ברורה ומוצקה. במובן הזה, נדודיה של ויקטואר במשעולי הפרובינציה הכפרית יכולים להיקרא כהתבוננות של אשנוז בדרכי הפרשנות הרבות של הרומן – אינספור אינטרפרטציות, היפותזות מפוקפקות והיעדר כל ודאות מוחלטת: כל הדברים שמתרחשים גם במוחו של הקורא ככל שהעלילה של "שנה" מתפתחת. במילים אחרות, אופי הקריאה של הקורא זהה לאופי הנדידה של ויקטואר, מפני שגם הקורא ניצב בכל פעם לפני התפצלויות וצמתי דרכים שמכריחים אותו לבחון בכל פעם מחדש את הפרשנות שלו, או לשאול את עצמו, בפרפראזה על שם ספרה של אורלי קסטל בלום, היכן לעזאזל אני פאקינג נמצאת.

כך שמעבר לזיגזוג של ויקטואר עצמה, "שנה" בוחן גם את אופני הזיגזוג של הכתיבה עצמה. ככל שויקטואר הולכת ומתרוששת, כך גם הסיפור הולך ומידלדל. אשנוז הולך ומפשיט את העלילה בהדרגה מכל תיאור עודף, מכל מחויבות לדמויות וסיפורן, ומכל הבעת עמדה או הצעת פרשנות. הוא מתרכז אך ורק בקרעי אירועים חשופים. זה טקסט שמה שמאפיין אותו הוא ניכור והזרה, תלישות וחוסר ודאות, ובכמה רגעי מפתח אף סירוב מוחלט לסייע לקורא להבין מה בעצם קורה פה (ולמה). איזכורי מקום וזמן נעשים פחות מדויקים ומשוערים בלבד, וכל הגיון סיבתי מוחלף בשרירותי ובאקראי. היעדר הפשר של מעשיה של ויקטואר ניצבים בהתאמה להיעדר הפשר וחוסר ההבנה שהקורא חווה. הכל נדמה אקראי ושרירותי, והקורא מתקשה למצוא כיוון – ממש כמו ויקטואר.

כך שאם כוונתה של ויקטואר היא לאבד את עצמה בגיאוגרפיה של דרום-מערב צרפת, הרי שבהדרגה מתחוור לקורא שכוונתו הברורה של אשנוז היא לגרום גם לקורא לחוש אבוד במרחב הטקסט. הריקנות, ההזרה והניכור שמרגיש הקורא זהים לחלוטין לאלה של ויקטואר בדרכים.

למי שהנטייה שלו היא לרוב לספרות ריאליסטית במסורת המודרנית שלה, נקודת התורפה של ספרות פוסטמודרנית היא שמרוב פיברוק, השטחה, הזרה והתייחסות-עצמית, הקורא בסופו של דבר מוצא את עצמו מנוכר כלפי הדמויות ו(מר) גורלן. לא יכולה להיווצר אצלו אמפתיה או אפילו סתם הבנה כלפיהן מפני שהן שטוחות ומלאכותיות במתכוון. אנחנו גם מודעים כל הזמן לזה שזה מפוברק, וכאן טמון הפרדוקס: מצד אחד הספרות הפוסטמודרנית נדמית כהכי אסקפיסטית שיש, כי אין עולם או מציאות שהיא מתיימרת לייצג; מצד שני, בגלל המלאכותיות שלה, היא לא נותנת לקורא לברוח אף לרגע לאשליה של מעבר ליקום אחר: הקורא כל הזמן מודע בבירור לזה שברגע זה הוא קורא ספר. הוא לא נסחף לתוך עלילה ריאליסטית שמנתקת אותו מהקיום שלו ומעבירה אותו ליקום אחר.

אבל זה שלא אכפת לנו רגשית, לא אומר שלא אכפת לנו מבחינות אחרות, ובעיקר מבחינה אסתטית. אנחנו עדיין יכולים להעריך ולחבב את היצירה בפרמטרים אחרים של שפה, קצב, דמיון, שעשוע, אתגר אינטלקטואלי, יציאה מהשגור והמוכר וכדומה.

ובסופו של דבר, השאלה שנשאלת היא פשוט האם זה עובד. אני לא נוהגת להשתמש במילה "הזוי" בגלל שלרוב אנשים משתמשים בה כדי להעיר על משהו במציאות – ואם זה במציאות זה לא יכול להיות הזוי. אבל ספרות פוסטמודרנית, מהסוג הזה של אשנוז, היא הזויה במובן המילולי ביותר: מישהו אכן הזה אותה. היא מומצאת עד הסוף, פלסטית ומפוברקת במופגן ומבלי להתבייש. משום כך, הטריק הזה עובד בעיניי מצוין ב"בלונדיניות גבוהות", מפני ששם העלילה בעצמה היא קונפקציית פופ מלאכותית: תוכניות ריאליטי, הערצה לסלבריטאים וכוכבי עבר, פרודיה על ספרות הבלש הקשוח והפילם-נואר, וקורטוב פמיניזם (מי לא רצתה לדחוף מעבר לצוק או לפיר מעלית כמה גברים שיצא לה להכיר). זה עובד טוב כי "בלונדיניות גבוהות" בעצמו הוא תוצר פופ על תוצרים של תרבות פופ.

ל"שנה", לעומת זאת, יש אמנם אופי פיקרסקי שמאפיין לא מעט ספרות פוסטמודרנית, אבל זה בכל זאת עובד קצת פחות טוב בעיניי, כי הנושא של אישה שהופכת לנוודת ואז בהדרגה להומלסית הוא נושא קשה וטעון מדי. גם אם הכוונה של אשנוז היא לייצר מודעות לסוגיה כואבת או לעורר ביקורת חברתית ופוליטית, בעיניי הנושא הזה, וביקורת כזו, יכולים להיות מטופלים טוב יותר, ובאופן אפקטיבי יותר, ברומן ריאליסטי קלאסי. כאן, המלאכותיות והתעתוע המודגשים של אשנוז יוצרים דיסוננס גדול מדי.

ועדיין, ובשורה התחתונה, שני הספרים מהנים מאוד לקריאה ומספקים שעשוע אינטלקטואלי מענג. ראויים לציון התרגומים החדים והמדויקים, ולא פחות חשוב בקונטקסט הזה: העטיפות הקולאז'יות הפופיות והמקסימות בעיצוב נטע רבינוביץ'.

*
הספרים "בלונדיניות גבוהות" (תרגום ארז וולק) ו"שנה" (תרגום רותם עטר) מאת הסופר ז'אן אשנוז ראו אור בהוצאת Locus - לוקוס ונקנו בחנות הספרים "אדרבא" בירושלים. תמכו בהוצאות הספרים הקטנות ובחנויות הספרים העצמאיות.

בתמונה: ז'אן אשנוז. פרט הטריוויה המלבב ביותר בעיניי לגבי אשנוז הוא שאביו היה פסיכיאטר, וכתוצאה מכך בילה חלק לא מועט משנות ילדותו בבתי חולים פסיכיאטריים בערי שדה שונות בדרום צרפת (גם אם באגף מגורים נפרד של הסגל, כמובן).

לרכישת הספר ״שנה״

לרכישת הספר ״בלונדיניות גבוהות״

פורסם ב-22.2.18 בעמוד "הנייר"