אני לא זוכר את היום שבו נולדתי. גם לא את היום שבו נוצרתי. אני לא זוכר איך התפתחתי תשעה חודשים במקום החמים והנינוח ההוא. אני לא זוכר בכלל שינקתי (וינקתי עד גיל שנה). אני לא זוכר טעם של חלב אם. אני לא זוכר את ברית המילה שלי (זה בטח כאב לי מאוד). אני גם לא זוכר את טעימת היין הראשונה שלי, כשמלאו לי שמונה ימים. אני לא זוכר את אותה תקופה ראשונה בחיי שהחלה כשישנתי שעות על גבי שעות, מאושר ויונק. אני לא זוכר את מגע הידיים המלטפות והאוהבות של הוריי על גופי העירום. אני לא זוכר את הריח שלי, את ריחו של הבית שלי, את ריחה של סבתא־רבתא שלי, שטיפלה בי רוב הזמן. אני לא זוכר שפקחתי עיניים, שפערתי פה, שריירתי, שבכיתי, שעשיתי צרות על הבוקר. אני לא זוכר את הלילה, את היום, את רחש הנשימה שלי ושל הקרובים לי ביותר. אני לא זוכר את רגליי השמנמנות, את ברכיי הנפוחות, את ירכיי העגלגלות, את פי נטול השיניים. אני לא זוכר את החיבוקים, הנשיקות, הליטופים, הלחישות, הדיבורים, החיוכים, וגם לא את הדמעות. אני לא זוכר אהבה של אחרים, גם לא את שלי.

ז׳אק פוקס

הוא סופר ברזילאי עטור פרסים, מתרגם, מורה המאוהב במספרים. התגורר בישראל, בארגנטינה, בצרפת ובארצות הברית. למד בהן לתואר שני לדוקטורט ולפוסט־דוקטורט. חוקר זיכרונות, סיפורים, בדיונות, היעדרויות וגעגועים. לעברית תורגמו שניים מספריו, אנטיתרפיות (כרמל, 2019) והנובֶּל (כרמל, 2022). יצירותיו ראו אור גם בארצות הברית בצרפת, באיטליה ובמקסיקו.

רקל מָטסוּּשִִיטה היא מאיירת, מעצבת גרפית וסופרת. שותפה במשרד עיצוב בסן פאולו. בוגרת בית הספר לאמנויות חזותיות בניו יורק. זכתה בפרסים לאיור ביריד ספרי ילדים בבולוניה ובברזיל, ופעמיים בפרס זַ'בּוּּטִִי (abutiJ),  הפרס החשוב ביותר לספרות בברזיל. מטסושיטה כתבה ואיירה שבעה ספרי ילדים ואיירה גם ספרי ילדים של אחרים.