הרבה דלפין הורווילר: "זה תמיד מסוכן לכתוב על המוות"

בספרה "לחיות עם המתים שלנו", הרבה הרפורמית דלפין הוריווילר כתבה על 11 יהודים שהלכו לעולמם והיא ליוותה את ההלוויות שלהם. עם הופעת התרגום לעברית היא מספרת על האנשים שמשוכנעים שהיא מסוגלת לדבר עם המתים ומגלה כיצד הספר סייע לה להחלים מהאבל על רצח רבין

אבשלום חלוץ | הארץ | 28.5.23

"אפשר לחשוב שאנחנו יושבים באמצע סן ז'רמן", אומרת בהשתאות הרבּה הרפורמית הפריזאית דלפין הורווילר, רגע אחרי שעובר אורח נוסף פונה אליה בעודנו יושבים בבית קפה ברחוב שינקין בתל אביב. קדמו לו יושבי שני השולחנות שלצידנו, מפיק פריזאי מצליח שעצר כדי ללחוץ את ידה, ואישה צרפתיה שביקשה לדבר איתה בעקבות קריאת ספרה, "לחיות עם המתים שלנו".

"אנשים כל הזמן רוצים לספר לי על חייהם", מסבירה הורווילר, דמות מרכזית בקהילה היהודית בפריז, עורכת המגזין היהודי Tenou'a, ומחברת של שמונה ספרים. היא בוודאי מתכוונת לכך שאנשים מבקשים לספר לה על המתים שבחייהם.

"לחיות עם המתים שלנו", שנכתב ופורסם בצרפת במהלך מגפת הקורונה, עוסק ב–11 יהודים שמתו והורווילר ליוותה את ההלוויות שלהם. בכל אחד מהפרקים היא מתארת את המפגשים עם קרובי המתים, מגלה בדיעבד את פרטי וסיפורי חייהם, ומסבירה מה החליטה לומר בהלווייתם. לתוך כך היא טווה רעיונות ותובנות מתוך המחשבה והמסורת היהודית, כמו גם אירועים אישיים מחייה.

הרעיון לכתוב על המוות כרבה התעורר כבר לפני שנים, אך הורווילר התעקשה לדחות שוב ושוב את כתיבתו. "ידעתי שזה ספר מסוכן. זה תמיד מסוכן לכתוב על המוות", היא אומרת. "אבל פתאום הגיעה הקורונה, ואנשים שפנו אלי היו בפחד מוות על עצמם או על האהובים שלהם. באחד הסגרים מצאתי את עצמי עורכת לוויה בטלפון, כשבנו של הנפטר חוזר על המילים שלי ליד הקבר".

בעבר היתה הורווילר נמנעת מלהגיע ישירות לביתה אחרי לוויות שערכה, ובמקום זאת נהגה לעצור בבית קפה או בחנות, כאילו כדי לנער מעליה את מלאך המוות. "ופתאום מצאתי את עצמי עורכת לוויות מחדר השינה שלי", היא נאנחת. "היה ברור שהשיח הזה נדרש. מאז שהספר יצא אני רואה עד כמה הוא ממלא מקום של חוסר שיח על המוות. פעם ידעו שהחיים והמוות מחוברים, היום אנחנו מתנהלים כאילו המוות יכול להסתתר מאחורי דלתות של בתי חולים".

הספר הפך בין לילה למה שהורווילר מכנה "רב מכר מוזר". הוא מכר מאות אלפי עותקים בצרפת, תורגם לעשרות שפות, ומתוכננת לו גם גרסה טלוויזיונית. אפשר להבין מדוע: זהו חיבור יוצא דופן, פמיניסטי מאוד ובמידה רבה רדיקלי. הדבר הכי רחוק מעוד ניסיון להנגיש את חוכמת היהדות, מצופה סוכר פריך.

הוא נפתח ברגע של אבל לאומי. אלזה קיאט, פסיכולוגית יהודיה שעבדה במערכת "שארלי הבדו", היתה אחת הנרצחים במתקפה על מערכת השבועון הסאטירי בינואר 2015. חילוניותה של קיאט, שאת הלוויתה הורווילר עורכת, גורמת לה לנתח את הקשר שבין חילוניות ליהדות, ולהגיע להבנה שהיא עצמה "רבה חילונית" (שכמו חילונים, מכירה בקיומן של תפיסות שונות משלה). היא גם מתעכבת על נושא שישוב ויחזור לאורך הספר: השאלה מי הוא "יהודי טוב", שבאמצעותה היא מסבירה מדוע הזהות היהודית אינה נכבלת להגדרה ייחודית או מצמצת. רוחה של אלזה, כמו גם רוחות רפאים רבות אחרות, עוד תחזור כבמעשה קסם מאוחר יותר בספר.

הצלחת "לחיות עם המתים שלנו", שיצא באחרונה בעברית בהוצאת לוקוס, בתרגום מצוין של רותם עטר, גררה גם תופעות משונות. "נוצר מנגנון של העברה. אנשים התחילו לעצור אותי ברחוב בפריז כאילו שאני מסוגלת להיות בקשר עם המתים שלהם. התחלתי לקבל אלפי מכתבים — אלפים — מאנשים שכתבו לי על המתים שלהם, או שלחו לי תמונות של כל מי שמת במשפחתם".

העיסוק החוזר בנושא והפניות האינסופיות של הציבור גבו ממנה מחיר אישי. במשך תקופה ארוכה הורווילר היתה למעשה "על סף התמוטטות". אלא שמשבר, אישי או חברתי, הוא הדבר האחרון שהיא מנסה לברוח ממנו.

מרבין לרבין

הורווילר היא אחת מחמש נשים שהוסמכו בצרפת לתואר רבה וספריה מככבים תדיר ברשימות רבי המכר במולדתה. בעבר היא עבדה כעיתונאית, בין היתר בישראל, ולמדה בסמינר לרבנים של התנועה הרפורמית בניו יורק לפני שהוסמכה לרבנןת בתנועה היהודית הליברלית בצרפת. בצעירותה למדה רפואה בירושלים, אך עזבה כמה חודשים לאחר רצח רבין ועליית נתניהו לשלטון.

הראיון עימה נערך בעברית. על אף שחייתה ועבדה בישראל מספר שנים, העברית השוטפת שבפיה מפתיעה בעושרה, ולמרות הקשר לישראל, "לחיות עם המתים שלנו" הוא ספרה הראשון שתורגם לעברית. "חיכיתי הרבה זמן שזה ייקרה ואני מאוד מתרגשת", היא אומרת. "אני רואה אותו בחלונות ראווה בארץ ומצלמת תמונות דביליות לשלוח למשפחה".

סגנון הכתיבה החידתי של הורווילר הוא אחת הסיבות שהתרגום מצרפתית לעברית התעכב. "אני רגילה לכתוב משחקי מילים. זאת הכתיבה הרבנית שלי. אני משחקת הרבה על הקטע שבצרפתית רבה אומרים 'רבין'. היה לי חשוב למעשה לרמוז שבליל הרצח התחיל אצלי המסלול כ'רבין'— רבה. רבין מת ורבין נולדה. אבל לך תתרגם את זה לעברית".

יום קודם לכן, באירוע שערך המכון הצרפתי בתל אביב לרגל ביקורה, בהשתתפות עיתונאי "הארץ" יאיר אסולין והשחקנית יעל אבקסיס, חשפה הרבה כשרון משעשע במיוחד. "כשהגעתי לארץ לא ידעתי מילה בעברית. אבל ידעתי ממש טוב לחקות את המבטא הישראלי בצרפתית", גילתה. "כשמדברים צרפתית אפשר לדבר ככה בקול גבוה. אבל כשמדברים עברית" — היא עברה לדבר בקול נמוך ובמבטא ישראלי כבד — "יש צורך בהרבה ט-ס-ט-ו-ס-ט-ר-ו-ן. יש צורך להוריד מא־וד את הקו־ל".

לאורך האירוע ניכרה השניות בדמותה. מצד אחד, הבמה היא סביבתה הטבעית של הורווילר, שמצליחה לרתק את שומעיה לאורך יותר משעתיים, ומצד שני היא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. וכשמנחת האירוע מזכירה פרסים שבהם זכתה הורווילר משפילה את מבטה. השניות הזאת אינה מקרית. "אם למדתי משהו מהעבודה שלי כרבה, זה שאני יכולה לעמוד לצד אנשים ברגעים של משבר רק אם מתקיימים שני תנאים, פרדוקסליים", אמרה. "מצד אחד אני חזקה מספיק לא להישבר, כי אני לא רוצה לגנוב את האבל שדרוש להם. ומצד שני אם אני רק חזקה אין סיכוי שאוכל להיות לצידם. לא אדע למצוא את המילים הנכונות לומר. אני צריכה להיות מספיק פגיעה כדי שהעמדה החזקה שלי תחזיק מעמד".

באחד הפרקים הנוגעים ללב בספר, "אחיו של איזק", הורווילר משוחחת עם ילד שאחיו נפטר. הוא מספר לה שהוא צריך לדעת לאן איזק הלך. "אבא ואמא לא מצליחים להחליט", הוא אומר. "מצד אחד הם אומרים לי שמחר נלך לקבור אותו והם גם אומרים לי שהוא עלה לשמים. אני צריך לדעת לאן להסתכל כדי לחפש אותו". הורווילר מחליטה להיות כנה עימו, ולהודות שלרבנים אין תשובות יותר מאנשים אחרים. "לפעמים יש להם רק קצת יותר שאלות", היא כותבת.

"לעיתים כשאני עורכת שיחות עם כמרים ומנהיגים מוסלמים, אני מקנאת בהם שיש להם תשובות על מה קורה אחרי המוות", היא אומרת כעת. "אבל מה שיכול להראות כחולשה, מעניק לנו חוזקה מסוימת. אין אורתודוקסיה של אמונה של מה קורה לאחר המוות. אנחנו לא בעניין התשובה, אלא השאלה. כמו הירידה שאולה בתנ"ך. איפה זה שאולה? אולי זה בא מכך שכשמתים יורדים לכיוון השאלה, לא התשובה. כמו הרבה דברים ביהדות קיימת רב־מימדיות, אפשר להבין דברים באופנים שונים".

את כותבת שהעיסוק במוות לאו דווקא שחררו אותך מהפחד ממנו.

"אני מרגישה שהמון פעמים אנשים חושבים שבגלל שאני בקשר כמעט יומיומי עם השאלות האלה אני יותר שלמה או שקטה עם זה, אבל זה כמעט הפוך. אני נמצאת בתודעה מוגזמת שמלאך המוות מסביבנו, והוא תוקף כשלא מצפים. זה עושה אותי לסופר היפוכונדרית. אנשים שאני מלווה, שנייה לפני שהיו חולים היו בריאים. באותה מידה שאנשים שמתו, שניה לפני שמתו היו חיים. זה נשמע טריוויאלי אבל החיים משתנים תוך רגע. וזה עושה אותי בעצמי די מפוחדת".

תפסיק לבלבל במוח

על אף שליטתה בעברית, הורווילר טוענת כי היא בלתי מובנת בישראל. "השיחה תמיד מתנתקת מבחינה פילוסופית, כי אני באה מעולם של שבירות ואי ודאות. של גולה. ופה יש שפה ישראלית ציונית. במשך עשרות שנים הארץ הזאת נבנתה מוודאויות, משלמות. באנו לבנות ולהיבנות. באנו להפסיק עם המנגנון הגלותי הזה שהביא אותנו, בסופו של דבר, לשואה".

ביטויים ישראליים כמו "תפסיק לבלבל את המוח", או "אל תצא פראייר" משעשעים אותה במיוחד. "כי החווייה הגלותית שלי היא חוויה של בלבול מוח ושל פראייריות. היהודים למדו בגאונות לבנות על הלוזריות כביכול שלהם. הם יצרו עולם שלם וחזק מכך שאנחנו פגיעים. אני יודעת למה הציונות היתה צריכה להיבנות על נוסחה ונרטיב שונים, אבל אנחנו מגיעים כעת לקצה הנרטיב הזה ולכך שאם אנחנו לא רוצים להיות פגיעים בכלל אנו מגיעים בסופו של דבר לעוצמה היהודית, במובן המפלגתי של המילה".

היא לא חוסכת מילים ממפלגתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. "אני חושבת שהיא הכי פחות יהודית מבחינה היסטורית שאפשר להיות. היא מוחקת את מה שהיינו לאורך ההיסטוריה. לטוב ולרע — חסרי עוצמה. אנחנו חזקים המון פעמים בזכות חוסר העוצמה שלנו, וזה גם נושא הספר, אתה לא יכול לחיות בלי המוות. הוא עושה קריעה במרקם החיים, ולא נוכל אף פעם לאחות אותה, אבל נמשיך לחיות עם השבר, והקריעה הזאת תעשה אותנו יותר חזקים. זה המסר היהודי".

את השבוע שלה בתל אביב היא העבירה בדירה של קרובי משפחה של עמוס קינן. "על הקירות יש עשרות ספרים של קינן, ואני מרגישה שאני בשיחה איתו, כי כידוע אני מאמינה ברוחות רפאים", היא אומרת ומחייכת. "החלום של קינן היה להיפטר מהיהודים שבנו, וליצור זהות עברית, כנענית אולי, ולחיות עם הערבים כבני הארץ הזאת. הבעיה היא שהרבה אנשים בציונות העכשווית חושבים שבמקום בני הארץ הם בעלי הארץ. והיהדות כל הזמן אומרת 'תיזהרו מהבעלות. היא מסוכנת'. בריטואלים ובנרטיבים היהודיים יש דרישה להיזהר מבעלות שלמה. משה שובר את לוחות הברית, כשמתחתנים שוברים כוס, כשאנחנו מרוויחים כסף אנחנו נותנים מעשר.

"אנחנו אומרים, לא נוכל להיות בעלים אם נרגיש שמשהו לא שייך לנו. אלוהים אמר שהארץ הזאת תקיא אתכם אם תתנהגו כמו הכנענים, שעבדו את האל בעל. ולפעמים נראה שיש בארץ הרבה עובדי בעל. אני לא רוצה להישמע סופר נאיבית, אין כזה דבר פוליטיקה בלי כוח ואלימות, אבל האתגר הפילוסופי־פוליטי שאנחנו לא עומדים בו זה להמציא מדיניות של גר תושב. כמו אברהם. שיודע שהוא בבית, אבל בו זמנית יודע שהוא לא בעל הבית".

במהלך הביקור הורווילר הלכה להפגנות נגד ההפיכה המשפטית. גם במשבר הזה היא רואה הזדמנות. "תודעת השבר קשורה לכך שכל הנרטיבים שלנו כיהודים שבורים. מברית המילה ועד הרס בית המקדש. המון פעמים אנשים שואלים למה יש עוד יהודים בעולם כשהציוויליזציות הישנות נעלמו. ההמשכיות שלנו התאפשרה גם באמצעות נוכחות השבר, שאפשר תנועה ושינוי".

הספר שלך נכתב בצרפתית, אבל הרגשתי שחבויה בו פנייה לקוראים ישראלים. הם היו במחשבות שלך כשכתבת אותו?

"אני מרגישה שהספר הוא גם התחדשות שיחה שלי עם ישראל. השיחה שהתנתקה לפני שנים רבות. אלה 11 סיפורי אבל שליוויתי, אבל חבוי בו סיפור של אבל אישי. אבל על הציונות שלי אחרי רצח רבין. היא לא מתה, אבל היא במצב של אבל כבר 30 שנה. להגיע עם השבר הזה לארץ עכשיו ולדבר עליו בתקופה של משבר פוליטי וחברתי, בשביל זה כתבתי את הספר. יש בי משהו שבור שקשור למדינה הזאת, ואני מרגישה שהשיחות שאני מקיימת פה יכולות להיות כמעט קימה משבעה".

היא מזכירה את הביקור של נתניהו אצל הרב כדורי ב–1997, כשהוא נתפס אומר "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". "צד אחד של המדינה ביצע מחטף על היהדות והנרטיב שלה, ואנחנו השארנו להם את זה, כאילו יהדות זה התיישבות ביהודה ושומרון, יהדות זה אורתודוקסיה, וישראליות זה חילוניות. דיברתי על זה עם דוד גרוסמן, והוא אמר לי שאם לפני עשר שנים היו אומרים לו שהוא ואשתו יילכו כל שבוע עם הדגל הוא לא היה מאמין. אותו הדבר עם היהדות. ייתרנו את הסמלים והמילים ורואים בדיוק לאן זה הוביל את המחנה הליברלי בארץ, הוא נשאר ללא מילים. ללא דגל. והגיע הזמן שנפסיק את החטיפה הזאת".