מדף ספרי הכדורגל שלי מצומצם למדי. תמצאו בו את "קדחת המגרש" של ניק הורנבי, סיפור אהבה לדשא ולשחקנים שרצים עליו תוך תיאור ילדות של המחבר באנגליה של שנות ה–70 וה–80; "אגדות דשא" של שרון דוידוביץ' ואסף כהן; "מכבי תל אביב: 100 שנים ראשונות" של אשר גולדברג ודני דבורין, ספר המוקדש לקבוצה האהודה עליי; "100 הגדולים בכדורגל הישראלי" של אביעד פוהורילס, רון עמיקם ואורן יוסיפוביץ; "כדורגל באור ובצל" היפהפה והנוגה של אדוארדו גלאנו מאורוגוואי, שמספר על קשרים שבין מצבי נפש למשחקים, ניצחונות והפסדים; וגם "כדורגל נגד האויב" המצוין של סיימון קופר האנגלי, שמפענח את הקשר שבין תהליכים פוליטיים ובין האופן שבו משחקים כדורגל באותה מדינה. יש לי גם קצת סיפורים קצרים שכתבו על כדורגל סופרים גדולים כמו גבריאל גארסיה מארקס וסלמן רושדי — וזהו, בעצם.שחקני נבחרת צרפת לורן בלאן (מימין), מרסל דסאי (במרכז) וזינדין זידאן לאחר הזכייה באליפות העולם בכדורגל ב–1998. צריבה בלב ובנפשצילום: Michel Euler / AP

לכן, שמחתי מאוד על תרגומו לעברית של "כדורגל" של ז'אן־פיליפ טוסן, אינטלקטואל, קולנוען וצלם שנולד בבריסל בסוף שנות ה–50 ועבר לחיות בפריז. טוסן הבלגי מוכר לקורא העברי מ"טלוויזיה", מסה אינטלקטואלית מבריקה על יחסינו עם המסך הקטן — ואצל חלקנו, כבר לא כזה קטן — בסלון הבית.

יש קווי דמיון בין שני ספריו המתורגמים אבל יש גם שוני בין טלוויזיה לכדורגל: בעוד מי שאוהב מאוד טלוויזיה ומוצא בה סיפוק ונחמה יכול היה להתעודד בשנה החולפת מאינספור תכנים לטעמו ולרוחו, מי שמבכר כדורגל חווה בימי הקורונה גמילה לא נעימה מסם ממכר ומתוק, זה שפושט באיבריך כשאתה עולה במעלה המדרגות אל האצטדיון. יש לי זיכרונות מרטיטים ומרעידים מווייט הארט ליין, אצטדיונה של טוטנהאם, ומהייבורי של ארסנל, אנפילד של ליברפול, אמסטרדם ארנה של אייאקס וגם מלופטוס רואד של קווינס פארק ריינג'רס. נהמת הקהל, כר הדשא הנפרש לעיניך, הציפייה המתוקה והמענה לקראת פתיחת המשחק, האוהדים המתמרקים לקראת ההתמודדות הצפויה, הנקניקייה החמה בלחמנייה הפריכה, השוקולד שמקפיץ בך את האנרגיה, הצעיפים על הצוואר בקור המצמית ביציעים — כל אלה נעלמו מחייהם של אנשי המגרשים.

מה נשאר לנו, האוהדים? רק צפייה באותה טלוויזיה, שקועים בסלון ביתנו, שואגים לבדנו מול המסך, מתפעלים עם עצמנו משיתוף הפעולה החלומי בין הארי קיין לסון יונג מין במשחקי טוטנהאם, ממספרת של כריסטיאנו רונאלדו, ממהלך מבריק של ליונל מסי, מסאדיו מאנה, קיליאן אמבפה וחבריהם. אנו מבודדים עם עצמנו, מרוחקים ממושאי תשוקתנו, מההמון באצטדיון, מקדחת המגרש.

טוסן מבהיר מדוע אוהד כדורגל אינו יכול להקליט משחק ולצפות בו מאוחר יותר, כמקובל במאה ה–21. "כדורגל הוא מוצר מתכלה", הוא כותב, "תאריך התפוגה שלו הוא מיידי. יש לצרוך אותו בהקדם האפשרי, כמו צדפות, כמו שבלולים, כמו לנגוסטינים, כמו שרימפס... יש ליהנות ממנו כל עוד הוא טרי, בריכוז של הרגע, בלהט העכשיו".

בדרכו הפילוסופית, טוסן נוגע בהשתייכות שיוצר הכדורגל. בילדותו בבלגיה, הוא כותב, שיחקו הילדים בקבוצות "הדת" נגד "המוסר". במערכת החינוך הבלגית הורי התלמידים בחרו אם ילדיהם ילמדו כתבי קודש נוצריים או דווקא מדע המדינה, אזרחות ופילוסופיה מודרנית. וכשהילדים ירדו למגרש בית הספר, הם נחלקו באופן טבעי לקבוצות על פי תחומי לימודיהם: שמרנים מול פרוגרסיבים, דתיים מול חילונים, "הברית החדשה" מול אלבר קאמי.

בניגוד להורנבי או קופר, טוסן לא היה אוהד אדוק שחימם בישבנו יציעי אצטדיונים. בתחילה עקב מרחוק אחר חילופי העונות והאלופות, והאש החלה לבעור בו דווקא בגיל מאוחר, ב–1998, כשצרפת אירחה את המונדיאל שבו נמשח זינדין זידאן למלך המשיח, כשמשך את נבחרת צרפת עד לגמר המיתולוגי, שבו היא ניצחה את ברזיל וזכתה לראשונה בגביע העולם. אותו גמר מונדיאל — עם זידאן המנגח, שעולה ומכניע בראשו, במצחו היפה, פעמיים ברציפות את שוערה של ברזיל — הוא נקודת האיפוס של הכדורגל מבחינתו של טוסן. זכייתה הראשונה של צרפת באליפות העולם צרבה את החוויה בלבו ובנפשו.

טוסן מסביר כיצד הפך השחקן (למשל, מסי ורונאלדו) לחשוב יותר מקבוצתו, למהות עצמאית, מה שגורם לעתים לאוהדים במאה הנוכחית לנדוד בעקבות המסלול של הכוכב האהוב. הוא לא רק מוכר להם נעליים ותלבושות, הוא מוכר להם גם חלום ושייכות. ואם רונאלדו עבר ממנצ'סטר יונייטד שבאנגליה לריאל מדריד שבספרד משם המשיך ליובנטוס שבאיטליה, האוהד הצעיר שנולד אל תוך המאה הטלוויזיונית ואל המדיה החברתית ימשיך לעקוב אחר הגיבור שלו מקבוצה לקבוצה, מארץ לארץ.

"טבעה של ההיקסמות שמעורר כדורגל נובע מאותן אשליות של ניצחון", כותב טוסן. לנצח יישאר הגבר הצופה בכדורגל אותו ילד בחצר השכונתית, שמבקיע שער בין רגליו של השוער ומניף ידו אל על ככוכב נבחרת ספרד אנדרס אינייסטה, שמביא גביע עולמי לארצו בשער יחיד בגמר המונדיאל ב–2010.

טוסן מנסה לפרק את החוויה המסעירה מכולן — הגביע העולמי — למרכיביה הקטנטנים. הוא עוסק אפילו בגביע עצמו ("גביע המונדיאל הוא חפץ מוזהב, קצר, מוצק, גובהו מעט יותר מ–30 ס"מ ובקצהו מעין כדור או דימוי מסוגנן של כדור הארץ") ומודה שבעבר ראה באותו גביע חיקוי של איבר מין גברי ("כיפה של פין המציצה מתוך עורלה משוכה לאחור").

טוסן נוגע בהבדלים שבין לאומיות ללאומנות ("בכדורגל זו תמיד התרברבות ראשונית, שוויצריות משולהבת ופרחחית: תחי בלגיה!"), ולמעשה מתאר את הכדורגל כביטוי ללאומיות חדשה, שמחה, שמנופפת בכובעים ולא ברעיונות, שמחליפה אלימות ברברית בגאוות תרנגולים, שמתבטאת במזכרות ולא בערכים. זו לדידו הלאומיות החדשה של המאה ה–21, שפורחת ביציעי האצטדיונים לצלילי משרוקיות, צופרים, מאראקס וכלי הקשה אחרים.

האם טוסן כתב ספר על כדורגל, או שספרו אינו אלא הרהור עגמומי על הזמן המודרני שרק במקרה מופיע תחת הכותרת "כדורגל"? מצד אחד, הוא מצטט את סמואל בקט מ"מחכים לגודו" ("הנה לך מה זה בן אדם, כואבות לו הרגליים, מאשים את הנעליים"), ומצד שני, הוא מודה שאלה הם זמנים אפלים באירופה ותוהה: "היכן האידיאל? העמדות הפנים מוליכות אותנו שולל, הסימנים מטעים אותנו, אפילו אלומות האור של החזקים שבזרקורים סובבות בלי להשאיר סימן באור המעוור של ההמוניות". טוסן אפילו מנסה להבין מה פירוש הדבר "להאמין" בעולם העכשווי, ומוצא שבסופו של דבר זה תמיד מסתכם בפעולת התנגדות מינורית כמו ספר, שיר יפה, יצירת אמנות קטנה — ואולי גם שער או שניים במשחק מלהיב, שמזרים בנו את הדם ומחדש את התקווה הישנה שהנה, לחיים יש טעם, והוא שוכן עכשיו עמוק ברשתה של הקבוצה היריבה.

לכתבה המקורית בעיתון הארץ

התחילו לקרוא את עמודיו הראשונים של הספר