header

שרון קנטור כתבה סיפור על פרסומאי שהצמיח זנב. אז איך זה מתחבר לעשייה האקטיביסטית שלה?

היא רוקרית, שדרנית, עיתונאית, תסריטאית, חוקרת תרבות, מבקרת ספרים, ובכל הפלטפורמות היא נלחמת בתרבות הצריכה, במזהמי הסביבה, בעריצות הפרסום. עכשיו, בספר ביכורים, היא מטפלת בנושאים האלה דרך גיבור קופירייטר שמצמיח זנב ומצליח להפכו ממבוכה למותג. שרון קנטור מדברת על הסתירה שבין להתנגד למערכת ולעבוד בה, על המשיכה לפרימיטיבי בעולם דיגיטלי, ועל שובו של התחת

שרון קנטור לא היתה מודה בכך, אבל היא היתה מעדיפה שהראיון הזה, איכשהו, היה מתבטל. לא באופן שיגרום אי נעימות, חלילה. אלא שפשוט יתמוסס מעצמו, יתאבך בעשן התזזיתי של היום. להגנתה ייאמר שעושה רושם שכל יום שלה הוא יום למתקדמים: מהופעה להקלטה, לפגישות שנמשכות עד כמעט חצות ורק לאחריהן היא תשוב להונדה שלה, רכב שמשמש גם כארון, ארגז כלים וספרייה, ותפתח במסע לביתה בפרדס חנה-כרכור.

אבל הראיון מתקיים גם מתקיים, ולאחר כמעט שעתיים של תשובות אדיבות ומשעשעות, כרבע שעה לפני שתאסוף את עצמה ותמשיך ליעד הבא, היא פולטת אנחה של ממש, "אוי, זה קשה נורא, אני סובלת כל כך. זה נורא דומה לטיפול שיניים, כל הדבר הזה". טיפול שיניים במובן החופר, הקודח? אולי במובן המרדים דווקא? אויה. אבל קנטור, שבעצמה עמדה לא פעם בצד המראיין, גודעת את הוצאת הקיטור הרגעית וממשיכה את השיחה בדיוק מהיכן שהפסיקה אותה.

לאחר ימים מספר, כשנוחת בתיבה מייל חינני ומתנצל, מלווה בתוספות מפליגות, הגיגים ותיקונים לשאלות שנדונו בעל פה, אפשר להניח במידה רבה של ודאות, שההתפתלויות שקנטור ניסתה ככל יכולתה להחניק לא נבעו אך ורק מחוסר החיבה שלה לראיונות באופן כללי. זה התסכול שמלווה כותבים שהכתיבה באה להם בקלות, נשלפת מהשרוול על הטייק הראשון, כאשר עליהם להסכים לרופף את השליטה, להתבטא בעל פה ולהפקיר את המרחב הכתוב בידי אחר. שנונים וחדים ככל שיהיו, וקנטור בהחלט עונה על התיאור הזה, המעמד הזה מעיק עליהם, אפילו יותר משהוא מציק לאלה שאינם אשפי צירופי מלים או אובססיביים למצלולים כמותם.

מה שמביא אותנו ישירות לסיבה שלכבודה התכנסנו: הנובלה "זנב" (בהוצאת לוקוס), ספרה השני (קדם לו ספר הילדים "זהירות, פופיק" שפורסם ב-2014), שיצא לאחרונה, הוא בדיוק מה שקורה כשלקנטור יש שליטה מלאה על הנוסח המוגמר: נובלה חכמה ומשעשעת הכתובה ברהיטות ובשנינות, משופעת באירוניה דקה, מעוררת פרצי צחוק מחד והרהורים מאידך ומתאפיינת בקצביות ודיוק – דבר בה אינו עודף ודבר אינו חסר.

אלון אמיר, גיבור הנובלה, הוא קופירייטר מצליח, חביב הנשים, "אדם כללי מדגם משופר", לעניות דעתו הצנועה, שחי את חייו המשופרים אי שם בתחילת שנות האלפיים בתל אביב המעטירה ומגלה להפתעתו ערב אחד, בעודו מסבן בחריצות את גבו התחתון, כי בשיפוליו מצטמח לו זנבנב זקוף ושעיר. הבהלה, האימה, הזוועה, המחשבות הטורדניות בדבר הצורך להסתיר ולהסיר, להטמין או לכרות, לקפד או לקפל, כל אלה תוקפות מיד. ומנגד, "מרוב שהיה מהרהר בזנב חש את מלוא קיומו הבשרני בכל רגע ורגע, ומטבע הדברים החל נקשר אליו ואוהד אותו גם מעצם הימצאו, וגם דווקא מהיותו פגם, סרח עודף, מועמד ודאי להסרה, תבלול שלאיש אין חפץ בו". אך בליל זה של מחשבות מתחלף עד מהרה ברעיון שיווקי שעשוי לחלץ את אלון מכלימה מוחלטת, שהרי בעולם הבנוי בעיקר ממלים ריקות, לפעמים כל מה שצריך הוא המארז הנכון.

ואם בתמצית הזאת של הנובלה נסחפה כותבת שורות אלה לשפה מהודרת קמעה, אין זה אלא מכיוון שגם הנובלה עצמה כתובה בלשון גבוהה ומסולסלת, בפתוס מבודח, מחווה ברורה לקלאסיקות כגון "החוטם" מאת גוגול או "קנדיד" של וולטר, שבהשראתן נכתבה. "הייתי מעדיפה להתבטא כך ביומיום, אני על סף שליחת ווטסאפים בסגנון הזה", אומרת קנטור, "אני פשוט עוצרת את עצמי. זה הקופירייטר שבתוכי".

זכות הציבור לא לדעת

כמו שיודע מי שצפה/קרא/האזין לה במהלך יותר משני עשורים, בתוך קנטור, 47, יש לא רק קופירייטר. עם השנים היא צברה קילומטראז' אינסופי כיוצרת, כותבת, תסריטאית, חוקרת תרבות, מבקרת ספרים ומוזיקאית. הילדים של שנות ה־90 מכירים את קנטור המגישה מערוץ הילדים; חובבי המוזיקה מכירים את קנטור הרוקרית והאקספרימנטליסטית, בעיקר כמובילה של ההרכב "Tel Aviv Girls" (לשעבר "The Girls") – סופרגרופ שכולל את גיא שמי, אדם שפלן וחגי פרשטמן וזכה לחמם את איגי פופ וה"סטוג'ס" בהופעתם המיתולוגית ב-2007 – או כחצי מהצמד "Spinster Sister" עם אחותה אלינור, שפועל על קו תל אביב־ברלין. וישנה גם קנטור שערכה והגישה תוכניות מוזיקה בטלוויזיה, בהן מגזין הנוער "יציאת חירום" לצד דן תורן, איילת זורר ואחרים ו"מהקליפייה באהבה" לצד אברי גלעד; ביימה קליפים לאמנים רבים וביניהם אביב גפן, רמי פורטיס ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר"; היתה חלק מצוות התסריטאים של "ארץ נהדרת", "רד בנד", "דאבל דייט"; כתבה טורים לעיתונים, ביניהם "בלי חזייה" ב"זמן תל אביב" על חוויותיה בעיר הגדולה; ומ-2015 ועד לאחרונה הגישה את התוכנית "משפחה גרעינית" בגלי צה"ל יחד עם אברי גלעד – רשימה חלקית בהחלט.

"אני חושבת שבערוץ הילדים עשינו דברים יפים", היא אומרת כשמזכירים לה את ההתחלה של הרזומה הזה שנראה יותר כמו סיכום פעילות של קבוצה נמרצת מאשר של אדם אחד. "היו זמנים שבכל ערוץ הילדים עבדו שני אנשים ואני אחד מהם. גם לא נדרשת לקלקל אותם אז. אני חושבת שעכשיו יש ממש דרישה – האם קלקלת את הילדים היום? לכן אני חושבת שאנשים, בהנחה שהם בעלי לב ובעלי משפחה, נדרשים לחשוב היום – האם הריאליטי שאני עובד בו עושה טוב לעולם? האם הוא מקדם אנשים, מקדם ערכים? התשובות שרוב האנשים נותנים לעצמם הן 'צריך להתפרנס', או 'ככה זה', או 'מי אני בכלל', או 'לומדים פה גם דברים נורא יפים על חברות'. מכירה את זה? בעבר זה פשוט לא היה. חשבו שיהיה נחמד לעשות משהו נחמד. אני לא יכולה להצביע בדיוק על המקום שבו דברים השתבשו".

זאת שאלה מעניינת באמת.

"כלומר אני יכולה, אני יכולה להצביע גם על הרגע וגם על האנשים, אני פשוט לא אעשה את זה בעיתון, כי אני לא משוגעת. איזה כיף אם הייתי בנאדם כזה עם ביצים שיכולה להגיד: האיש הזה אשם, והאשה הזאת אשמה, והערוץ הזה אשם. זה היה יכול להיות ממש נחמד".

את כיום לא בתחום, אולי זה פחות בוער בעצמותייך?

"זה בוער בעצמותי. אין לתאר מה ימצאו אם יפרצו לי למחשב".

מי שהיה פורץ למחשב שלה בשני העשורים האחרונים היה מגלה שם גם את הספר החדש. למעשה היא כתבה את "זנב" – פרט טריוויה מפתיע שעולה מאחרית הדבר שלו – כבר לפני 18 שנה, בברוקלין, לשם נסעה אחרי שכבר צברה זמן מסך ומוניטין ("יש לי חבר שאומר שתמיד כשאני מרגישה שעלול להיות לי נוח אני זזה"). היא התגוררה שם שנתיים, בחלק היותר עני והפחות אופנתי בברוקלין, ומתוך מה שהיא מתארת באחרית הדבר כשגרה אפרורית ומדכאת, שמופרת על ידי גיחות לסופרמרקט השכונתי, המדכא לא פחות, צמחה הנובלה. עשור לפני שיועצי התדמית ומעצבי דעת הקהל, וכמובן אלו המתכנים בתואר העמום "איש תוכן", גזלו מאיש הפרסום את המוניטין של מקצוע לוהט ואת המעמד של סמן גבריות, קנטור בחרה לגיבור הנובלה שלה פרסומאי כדי לדון באמצעותו בכוחה של מלה, בציר שבין המזויף לאותנטי, בצרכנות, בתקשורת, בכוח ובכסף.

אבל קנטור לא פירסמה את הנובלה. "שלחתי אותה להוצאה אחת או שתיים והן לא קיבלו אותה, בין השאר בגלל אורכה הלא ברור; נובלות לא היו דבר מקובל בזמנו", היא אומרת. היא גם לא נשארה הרבה בניו יורק. היא חזרה לארץ, אבל המשיכה לעסוק בנושאים שהוזכרו בספרה הגנוז – סביבה, טכנולוגיה, צרכנות, אתיקה – בדרכים אחרות. בשנת 2000 פגשה ברונן אידלמן, היום מעורכי כתב העת "מארב" ואתר האמנות "ערב-רב", כשהעבירה הרצאה במכללת עלמא על הקשר העתידי הצפוי בין כסף וביולוגיה ("במלים פשוטות, כיצד אנשים אמידים יותר יוכלו לגדל לעצמם צאצאים משובחים"). הוא הציע לה לשתף פעולה ויחד ייסדו את "ביפ שואו עם שרון קנטור", חלק מרצועה בערוץ ביפ שנערכה על ידי מולי שגב, אשר ליווה את קנטור בהרבה תחנות מקצועיות בחייה. התוכנית, קנטור אומרת, עסקה באקטואליה אלטרנטיבית ובתרבות־נגד באופנים שנתפשו אז כתמוהים והיום הם חלק ממחשבה מקובלת. "שבת אחת, למשל, שלחנו כתב שהתחזה לעובד של 'חניון על המים' וביקש מכל הג'יפים שחנו על קו החוף בהרצליה – עניין מקובל אז – לשלם לו 15 שקלים, וגם להתקרב קצת לגלים או לילדים ששיחקו בחול", היא צוחקת. "קצת הסתבכנו סביב תוכנית על לגליזציה, שבה הצגנו את השעשועון 'גלגול הזהב' והכנו, במתכונת של תוכנית בוקר חביבה, חמאת־גראס".

זה היה רק מהלך פתיחה לעיסוק חלוצי בנושאי סביבה וקיימות, בוודאי ביחס למה שנעשה עד אז בישראל. בשנת 2002, שוב עם אידלמן, קנטור הפיקה מגזין חד פעמי שנקרא "עוד!" והיה מעין תשובה מקומית ל"אד באסטינג", מגזין ידוע להתנגדות צרכנית. "אני עדיין חושבת שהטקסטים והעבודות שכתבתי ל'עוד!' היו הטובים ביותר שלי", היא אומרת, ומתכוונת בין השאר לטקסט "האקולוגיה של המוח – זכות הציבור לא לדעת", שהיה לתשתית המאבק של ארגון "פעולה ירוקה" למען הסרת שלטי חוצות מהחלק הלא עירוני של כביש איילון, והוביל את קנטור עצמה להשתתפות בדיונים בכנסת. בהמשך ניסתה להקים ארגון בשם "אמנים למען צדק סביבתי", ולרתום סלבס לענייני סביבה. במקביל כתבה באותן שנים לוואלה! טורים שעסקו בנושאים כגון מסחור הסביבה, גזילת המרחב הציבורי, שימור ומלאכותיות וזיכו אותה בשנת 2004 בפרס פראט לכתיבה עיתונאית על נושאי סביבה מטעם מרכז השל. בהמשך היא אף שימשה כשופטת בפרס זה.

כל אותן שנים – שבמהלכן גם הכירה את בן זוגה ואבי שתי בנותיה, התסריטאי אילן שפלר ("ארץ נהדרת", אבודים באפריקה"), ועברה לכרכור – היא פיתחה קריירה ענפה בתקשורת – עבדה ככותבת, מגישה ועורכת בשלל פלטפורמות, לרבות "העיר", "ידיעות תקשורת", קשת, ערוץ הילדים וערוץ ביפ. ופה ושם לאורך השנים ההן תיארה את הפעילות הסביבתית שלה כמנוגדת או סותרת את זו התקשורתית. בכתבה ב"הארץ" שסיקרה את "עוד!" נכתב שקנטור מדברת על "תחושת בחילה כללית שהלכה וגאתה בה עם השנים עד שהגיעה לנקודת התפרצות". גם באחרית הדבר ל"זנב" היא כותבת כי במקביל לפעילויותיה נגד תרבות הצריכה ועריצות הפרסום "המשכתי להתפרנס ממקומות שמקדמים ערכים הפוכים".

"כולנו ב'עוד!' היינו אנשים שעבדו במערכות עיתונים וטלוויזיה ובמשרדי פרסום אבל הייתי רוצה לחשוב שזה לא היה גרינווש, זה לא כמו שקולגייט תנטע יער, זה לא אותו הדבר", היא אומרת עכשיו. "אני חושבת שתמיד שמרתי את עצמי כבורג קטן בדברים האלה, שמתי לעצמי הרבה גבולות ואני עדיין שמה. העולם הוא היום הליכה אינסופית בין הטיפות ובכלל, האם יש דרך לנהל חיים שהם טהורים? האם הדיון הזה כשלעצמו הוא דיון אתי? אני לא בטוחה. בסך הכל אני חושבת שהייתי די בסדר. שמעי, היה נורא כיף אם הייתי יכולה להמשיך לביים ולערוך תוכניות אינדי, שאלה של היצע וביקוש, אני חוששת".

נראה שכשיש לנו ילדים המרחק בין הרצון להפוך את העולם למקום טוב יותר לצורך להתפרנס הולך וגדל.

"אחדים מאיתנו רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר. הכי גרועים הם אלה ששולחים את הילדים למסגרות מאוד מגוננות, ובשעה שהילדים לומדים לסרוג חציר הם עצמם הולכים להרעיל את שאר הסביבה. זה נורא, וזה מאוד מאוד נפוץ. כמובן שהחינוך הפרטי הוא נחלתם של אלה שעל פי רוב עסוקים בלהרעיל את העולם".

פראות בעולם מבוית

בעוד קנטור נלחמת באלו שמרעילים את עולמנו, המשיך הביטוי הספרותי של המלחמה הזאת להמתין במגירה. רק יד המקרה היא שאיפשרה לבסוף ל"זנב" להקיץ משנים של נמנום ולקפץ היישר לזרועות הקוראים, רלוונטי להפליא לעידן של פייק ניוז, בוטים וחצאי אמיתות. "לפני חודשים ספורים הזדמן לי לראיין את הסופרת ענבר אשכנזי באירוע ספרותי צנוע בפרדס חנה", מספרת קנטור. "לקראת הראיון קיבלתי את ספרה 'הם היו שניים', וכשהתחלתי לקרוא הסתבר לי שהוא על אשה שיש לה זנב. באופן טבעי התבאסתי, אבל מכיוון שאני גרה בפרדס חנה-כרכור כבר כמה שנים ובכל זאת למדתי שם משהו על 'לשחרר', החלטתי להיפטר מרגשותי השליליים על ידי כך שאביא לאשכנזי את הסיפור שלי כמנחה". אשכנזי קראה את הטקסט ומקץ יומיים שלחה הודעת ווטסאפ מלאת אמונה ושכנוע. "למעשה, בגדלות רוחה, היא זו שדחפה אותי לפרסם את הנובלה".

רק שבינתיים, בשנים האחרונות, נכתבו עוד כמה ספרים שההתרחשויות בהם חופפות במובנים מסוימים את המטמורפוזה שמתקיימת ב"זנב": ב"שפילפוגל, שפילפוגל" מאת מתן חרמוני מתעורר ד"ר יהושע רדלר, מרצה לספרות עברית, ומוצא עצמו בגופה של יהודית רדלר, אשה רוטטת מתשוקה. ב"מקרה של אזעקת אמת" שפירסם צבי טריגר ב-2014 מוטרד שמואל שבור הלב מהופעתו של דימום מסתורי, ולתדהמתו ולתדהמת רופאיו הוא מגלה שאט אט הוא הופך לאשה. ב״האיש המת״, רומן פילוסופי שפירסם אוריה שביט ב-2013, שב ברק לביא, איש עסקים שנישואיו זה עתה נחרבו, מנסיעת עבודה, ומגלה כי למעשה איננו בין החיים. וזה, כמובן, רק מדגם מייצג.

אבל קנטור מתחלחלת למשמע ההשערה הזהירה שהיא חלק מטרנד, שאפילו כונה פה ושם ספרות טרנספורמציה. "יש אמנם חזרה של ספרות טרנספורמטיבית, והיא קשורה גם לכך שהנוער היום קורא רק פנטזיה: כשמגמה כזאת הולכת ומתרחבת בקרב הנוער והמילניאלס, אני מאמינה שזה מחלחל לתוך כולנו באיזשהו אופן. אבל ספרות טרנספורמציה היתה כבר מזמן, אם להזכיר את גוגול או קפקא. היא חוזרת להיות מסקרנת בדיוק בגלל השאלה מהו אנושי. היא סיקרנה אותי ב-2001 והיא מסקרנת אחרים גם עכשיו. תזכרי לשים סמיילי בסוף השורה הזאת, כן?"

כמובן, וככה גם הגענו היישר למה שהוא אולי לב הנובלה – הציר שבין אנושי ללא אנושי, שבא לידי ביטוי בגילוי הזנב.

"אני מאמינה שסינגולריות (מונח מתחום העתידנות, המשער כי בנקודת זמן עתידית ישיגו המחשבים יכולות אינטלקטואליות הגבוהות משמעותית מאלו של בני האדם, נ"ה) זה דבר שיקרה. הוא אולי לא יקרה באופנים שעוררו את חששנו בעבר – הרובוטים לא יצעדו לפתע ברחוב, ייכנסו לקפה הזה וידרשו את המקיאטו שלנו – אבל הוא נובט בתוכנו ויקרה באיזשהו אופן. הזנב הזה הוא יותר ניסיון לדבר על מהו אנושי בתוך תקופה שהיא טרום־סינגולרית".

אז בעיני רוחך, לשם אנחנו צועדים.

"אני לא מאלה שחושבים שמה שהיה הוא שיהיה. אני חושבת שההיסטוריה היא לינארית: גם אם המרכיבים בה קבועים ובלתי משתנים, התצורות שלהם משתנות. אני מאמינה שתהליך ההאחדה שלנו יימשך וכשהוא יסתיים ונהיה אחד, נוכל לפגוש צורה אחרת. בזמן תהליך ההאחדה הזה, האנושי – ולצדו האנלוגי, הבשרני – משתנה ולכאורה גם מתמעט. אבל אני רוצה לקוות שגם כאן עובד חוק השימור, ושהגורם הזה לא באמת מתמעט, אלא מזדקק, מצטופף, והנגישות שלנו אליו היא קשה יותר, כי המון כוחות פועלים לכיוון השני, הדיגיטלי, המתוכנן, המשובט. הזנב, לצורך העניין, הוא הופעתו הבלתי צפויה של שריד פרימיטיבי בעולם של מסכים שטוחים, הזדקרותה של איזו שארית. והוא כמובן גם בדיחה על הכמיהה הרומנטית הזו".

שריד פרימיטיבי וגם פאלי למדי.

"יש כאן משהו פאלי, כמובן, אבל יותר מזה מדובר בבקיעתו של הפראי לכאורה מתוך חריצי המדרכהשל המלאכותי, ואז בניצחונו של המלאכותי, שמביית את הפראי, עד הסיבוב הבא, אולי. וגם יש כאן עניין של ישבן. זנב זה סיפור מהתחת. תקופתנו היא שעתו היפה של התחת, מהמון סיבות. בתרבות השחורה התחת הוא הרקדן, והתרבות השחורה, הגרוב בכלל והגרוב הילידי למיניו שולטים בכיפה. התחת הוא גם מלך הדוגי־סטייל, התנוחה שבה אין מבט ישיר בעיניים, זו שמאפשרת – לשני הצדדים – מרחב דמיון וחפצון־יתר. והתחת הוא גם עקר, לכן הוא סמל למין 'טהור' לשם התענגות בלבד. לקינוח, כמובן שהוא איבר 'מטונף', לפיכך הוא נושא איתו ערך של סכנה לכאורה. כאמור, פראות בעידן מבוית".

ויש בספר עוד טרנספורמציה, המתקיימת בנושא שגם הוא בנפשה של קנטור: חברת הצרכנות, זו שבה כיתוב על גבי בקבוק שמפו עשוי להוביל לאדוות חשק בלתי נשלטות. גיבור "זנב" ניצב בסופרמרקט השכונתי מול מדף הירקות הקפואים, ונפשו סוערת ומזדככת מעצם השפע הרב, עד כדי התמזגות עם הסוּפר כולו. "גם הוא, בהשאלה, יש בו מינים רבים של טונה בשמן, עשרות סוגים של אטריות ביצים, מיני טעמים של עוגיות – מבית אבא או בטעם חמאה", כותבת קנטור. "הוא מלאכותי והוא אורגני, הוא מכיל קפאין והוא גורם לנמנום. הוא תרנגולת חופשייה, הוא עוף קפוא – הוא כל אלו. הוא הסופרמרקט, והסופרמרקט הוא הוא".

מעניין שדווקא הסצינה הכה־משעשעת הזו נכתבה ממקום של מצוקה ודכדוך, כפי שמתארת קנטור באחרית הדבר את שהותה בת השנתיים בברוקלין. "היום אני חושבת שבתקופה שכתבתי את הסיפור נעתי במשחק שבין בחילה להתענגות", היא אומרת עכשיו. "הייתי יכולה, למשל, לצאת לאיזה מסע בהרים, להיות מוקפת בטבע, ואז באמצע לראות איזה פאוור סנטר ולהיכנס אליו, רק כדי לשחות בתוך אורות הניאון ולחזור חזרה. ממש עשיתי את זה לעצמי".

נשמע כמו שילוב של התקף חרדה ותרפיה.

"באמת הייתי חולת חרדה בשנים האלו. זה נמשך הרבה זמן, עם השלכות על העבודה שלי ועל הגוף שלי ועל כל הבחירות שעשיתי מאז. אני מרגישה הרבה פעמים שהתרבות שלנו עשויה מחרדה. שהכל הוא חרדה והחרדה לובשת צורות שונות של דברים".

כמו זנב?

"למשל. טבע, עבורנו, הוא מושג רומנטי. אנחנו תמיד פוגשים אותו בתור האנשים שאנחנו, אנשי הסופרמרקטים. קל לי לבקר את תרבות הצריכה כי אני הבת שלה, נוצרתי בצלמה. אנחנו תמיד מבקרים ביתר קלות את הדברים שהם בשר מבשרנו".

אז בעצם גם את שותפה לאלון אמיר בתחושת ההתעלות וההתמזגות עם המלאכותי והעשוי? את קצת הוא בעצם?

"בטח שהוא גם אני וכמובן שאני גם שונאת אותו. לכולנו יש את הרגעים האלה של זחיחות מרכנתילית, כאילו אנחנו יכולים וזכאים לחגוג את השפע: לשכוח מהאשמה, לעלות במדרגות הנעות לעזריאלי, להרגיש בבית בתוך קרנבל הסחורות. וכמו שאלון אמיר מתענג על הכיתוב שעל השמפו והמרכך, שמבטיח לך גדולות ונצורות – גם אני קצת שרמוטה של טקסטים כאלה. אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט על עוגיות, שלפתע נארזו באריזה כפרית, ובאו מבית אבא, ממאפייה קטנה שעוברת מדור לדור – הטקסטים האלה עדיין עובדים עלי ברמה מסוימת, למרות הידיעה שהם שקריים. הרי מדובר בפלסבו, כמו התפריטים בסגנון איל שני, שמשפיעים על החוויה של המנה עצמה. אלון אמיר יודע את זה, עובד בזה וגם מרשה לעצמו להיות מושפע מזה. אני מאמינה גדולה בפלסבו, אין לי ספק שהוא עובד, ולמעשה הוא עובד גם כשאת יודעת שהוא פלסבו. למעשה אני כל כך מאמינה בו שלפעמים אני קונה ויטמינים ואפילו לא טורחת לבלוע אותם. אני רוכשת ויטמינים כמו שאנשים מנשקים קמעות".

כאן גם עולה שאלה מהותית שנוכחת בנובלה – האם יש דבר שלא ניתן להפוך אותו לסחורה?

"הכל ניתן להפוך לסחורה – צמחים טבעיים, יחסים בין המינים, ארוז ושווק. לפני שבוע ראיתי פוסט בפייסבוק שמזמין נשים שהחלו מלאכות יד ולא מצליחות לסיים אותן, לעשות זאת בחברותא, בעלות של כ-50 שקל למפגש. היזמיות – שזכו לברכות ותודות ממגיבות רבות – למעשה אורזות ומשווקות מפגש אנושי ראשוני וטבעי לחלוטין. ואת אומרת לעצמך, רבאק – תזמינו כמה חברות, תעשו גובלן ותדברו על בני גנץ. גם מדבר פשוט כזה צריך לעשות איוונט ולקחת עליו כסף? אז מסתבר שכן, ולא בהכרח מתוך תאוות בצע. אנחנו שואפים לחלוקה של הזמן, של האמנות ואפילו של המערך הרגשי ליחידות מדודות ומתומחרות, כדי שנוכל לצרוך אותם ולהכיל אותם. אנחנו נדרשים למארזים, למקומות תחומים, להגדרות, לתשלום. אנחנו מובכים מאפשרות הספונטניות של התרבות. כלומר, ייתכן שהשאלה היא בכלל 'האם יש משהו שמצליח לא להפוך לסחורה?' ויותר ויותר התשובה היא: לא".

זה פחד מהדבר עצמו.

"לאחרונה הבאנו אלינו לכרכור תרנגולת, והיא החלה להטיל ביצים בלול המפואר שבנינו לה. באופן מוזר, נדרש לנו אומץ כדי לאכול את הביצים הישירות האלו, שלא עברו דרך מספר תחנות הכשרה מרכנתיליות, שהעזו להגיע לכאן כ'דבר' ולא כ'מוצר'. הן ממש הטילו עלינו אימה קמאית".

אגב פרדס חנה-כרכור, אתם כמה מלא־מעט יוצאי תל אביב שהגיעו ליישוב.

"יש כאן אכן לא מעט יוצאי תל אביב ומעניין לעקוב אחרי הדיאלוג בין ותיקים לחדשים. באופן פרדוקסלי או לא, הוותיקים מקבלים לפעמים בברכה חידושים מודרניים כמו מרכזי קניות, בעוד החדשים רוצים את האותנטי, לשמר את מה שהם באו בשבילו. כתוצאה מכך את עדה לוויכוחים מוזרים שבהם אנשים שהגיעו ליישוב לפני חמש או שש שנים מתלוננים שהוא נורא השתנה, ולעומתם אנשי דור שלישי אומרים, כן, ככה זה, בואו נפנה מכאן את ערימות האבק או הקוצים. באשר לי, זו לא הפעם הראשונה שאני עוברת. גרתי בניו יורק כאמור וגרתי ביישוב קטן ליד טבריה, לצורך העניין, ואם הייתי יכולה הייתי עוברת יותר. אני לא בנאדם של שורשים. לפעמים צריך לצאת מהאלמנט שלך כדי לא להירקב, לשמור על ערנות".

בעיטה טובה ומכתב למערכת

דרך אחת לשמור על ערנות – אם כי קשה לומר שאפשר להתעשר ממנה – היא מעורבות בענייני תרבות, ואכן קנטור, שמוכנה לכנות את עצמה בחצי פה "יזמת אינדי" ומיד מתנערת מהתואר ומכריזה שמקסימום היא יוזמת שכיבה במיטה וקריאת ספר, שותפה ליוזמות תרבותיות אלטרנטיביות ומעניינות שקרמו עור וגידים באזור פרדס חנה-כרכור בשנה האחרונה: היא שימשה כאוצרת של "אלטרנדיב" – מתחם מוזיקה שפעל במשך שלושה ימים כחלק מפסטיבל "דרך הנדיב" והציע מבחר משובח של אמנים כגון "עבודות עפר", רייסקינדר ואלעד זאב – וגם הופיעה בו כחלק מטריו שכלל את המוזיקאי דודיק אופנהיים והמנצח אילן וולקוב. אירוע נוסף שאצרה הוא "דף חדש" – מפגשים ספרותיים אינטימיים שנעו בעיקר סביב ספרות חדשה ונערכו במשרדי המועצה המקומית (במתכונת דומה לאירועי "רגע אחד" שהתקיימו בעיריית תל אביב) כחלק משובו של שבוע הספר לפרדס חנה, אחרי שנים רבות של היעדרות.

"'אלטרנדיב' ו'דף חדש' אופיינו בעיקר בהיותם אירועים חינמיים, שבהם גם הקהל לא שילם וגם המשתתפים לא תוגמלו פיננסית", אומרת קנטור. "נהוג לקבול על קיפוח אמנים, אבל אני מוצאת שכל האירועים שבאמת נעשים בחינם, ללא כל מעורבות של כסף, נעשית בהם בפירוש אמנות טובה ומשוחררת יותר".

זה מזכיר לי שלפני אי אלו שנים נקלעתי להופעה של "ספינסטר סיסטר" בלימה-לימה עליו השלום, והתמסמרתי למקומי. זה היה ערב יוצא דופן.

"כן, יש כמה זוגות שהכירו בהופעה ההיא, שמעתי שגם היתה הצעת נישואין אחת. המון אנשים נשארו בחוץ; משהו קרה שם בערב ההוא".

בכלל הרגיש שמשהו גדול עומד לקרות.

"אני זוכרת שניב הדס (מבקר הטלוויזיה של "גלריה שישי" ובזמנו מבקר המוזיקה, נ"ה) כתב עלינו שזה לא יתואר שחברות התקליטים בעולם לא עומדות כרגע בתור. שאנחנו אמורות לנתץ חדרי מלון בזמן הזה. זה כמעט קרה".

מה קרה?

"זה היה ב-2005, יום אחד אחותי חזרה מיריד מוזיקה בינלאומי ואמרה: יש דיל. יש לייבל. שני אחים, מנהלים של לייבל פריזאי קטן, הקשיבו לדמו שלנו והם בטוחים שזה זה ושהכל משמים: הם שני אחים, אנחנו שתי אחיות, הם מהגרים מאפריקה, אנחנו יהודיות, השירים פצצה וצרפת תיפול על הברכיים".

בהתחלה הכל נראה כמו חלום מתוק: האחים אספו את האחיות היישר משדה התעופה למסיבה אצל הביג בוס, בעל חברת תקליטים גדולה שהתהדר בקשרים עם איגי פופ ומיק ג'אגר. באולפן הסמוך לאחיות הקליטה הפילהרמונית של פריז. בהמשך התעוררה התחושה שהן כלואות בכלוב של זהב, כמעט פשוטו כמשמעו: דירה נשכרה עבור האחיות קנטור, והן לא זכו לדקה אחת של חופש. הן הובלו מהאולפן לפגישות עם בכירים ובחזרה לדירה הקטנה בליוויים ההדוק של האחים.

"כל האירוע נשא וייב של, אין דרך יפה לומר את זה, סחר בבני אדם", היא אומרת, "השמה של שתי נשים במדינה זרה בתוך דירה קטנה תוך שליטה מוחלטת על זמנן והפקת המיטב מהטובין שהן מספקות, ללא תמורה בעתיד הנראה לעין. מהבוקר עד הערב רק ניגנתי. טייק אחר טייק, תפקיד אחר תפקיד. ובאחד הערבים עניתי לעצמי על שאלה שלא נשאלתי. לו הזמן היה קופא, האם היית ממשיכה ככה לנצח? כן. לקום כל יום בבוקר ולנגן, בלי לדאוג לכל פן אחר של הקיום האנושי. האם העדפתי מוזיקה על חירות? בהחלט ייתכן. אבל יותר מכך חשבתי שחירות היא בכל מקרה אשליה ומכיוון שכך, עדיף להודות בשקר ולנגן כשהבטן מלאה בקרואסון שקדים טוב".

ובכל זאת אנחנו מנהלות את הראיון בלבנט המהביל. מה עלה בגורלו של האלבום ההוא?

"האחים באמת קפצו מעל הפופיק. הלייבל פשט את הרגל. אחרי חודשים של תחנונים קיבלנו לידינו את ההקלטות. העלינו את הטרקים ליוטיוב ומכרנו אותם בהופעות, כרגיל בעסקי האינדי. נזכרנו בשם של הדמו שכבש אותם מלכתחילה. קראו לו 'באד דיל'. הכתובת היתה על הפלסטיק".

אפשר להתנחם בכך ש"הספינסטר סיסטר" ממשיכות להופיע ולהקליט ואף הוציאו אי־פי השנה בשם "No Mercy for Foxy".

"הזמן לא עובד לטובתנו. בעבר רוב השנה הייתי בגרמניה. עכשיו לשתינו יש ילדים, אז אני נוסעת אליה בקיץ. אין שנה שאנחנו לא מופיעות או מקליטות, אבל תחת המגבלות ובידיעה מהו העולם ומה אנחנו".

כמי שנמצאת שנים בתעשיית המוזיקה ושיתפה פעולה עם מספר מכובד של אמנים תחת שלל כובעיה, אי אפשר שלא לשאול את קנטור, באווירת מי-טו הנוכחית, אם חוותה גם את הצד האפל של התעשייה. "סביב גיל עשרים אפשר לומר שהוטרדתי – אני בכלל מתעבת את המינוח הזה – ואולי ניתן לומר בלשון ימינו שאפילו 'הותקפתי' על ידי פיגורות שמאוחר יותר גם נחשפו בציבור כבעלי נטיות להתנהגויות כאלו", כותבת לי קנטור לאחר ימים אחדים. "בכל המקרים פתרתי את העניין בבעיטה טובה. גם הביקורת הראשונה שקיבלתי אי פעם בעיתון נגעה לחזה שלי. עניתי במכתב למערכת שבו התייחסתי לאשכיו של הכותב. אני מאוד אוהבת מכתבים למערכת".

את עושה רוקנרול וכותבת ספרות, שני תחומים כל כך שונים זה מזה. איפה את מרגישה בבית?

"יצא לי לאחרונה, מן הסתם, להסתופף מעט יותר בחברת אנשי ספר. מוזיקאים זה חתלתולים לידם. גם אם מוזיקאים גומעים הרואין והורסים חדרים בבית מלון, כמו שמספרות האגדות, גם אם הם מבקשים שיגישו להם טווס צלוי על מצע זברה ומאה מגבות מנייר אורז מאחורי הקלעים, הם עדיין פועלים מתוך מקום ילדי, פצוע במקרה הרע ומשחקי במקרה הטוב. כלומר, גם אם נראה שהם אגו מהלך, זה אגו מסוג אחר, אגו לא מפותח. להערכתי אגו של מוזיקאי גדול עשוי להיות מפותח פחות ומנג'ס פחות מאגו של משורר קטן. בואי נאמר שטינופים כמו ששמעתי בבקסטייג' של שבוע הספר לא שמעתי מימי בבקסטייג'ים במוזיקה. רוקנרול ומוזיקה זה מקום מאוד מנחם עבורי. כמו להגיע לבית שלא שואלים בו שאלות". 

לרכישת "זנב" מאת שרון קנטור