על "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד"

המילים של יונתן רז־פורטוגלי מתארות את הפער שבין המלאכותי והטבעי, והתצלומים של הילה טוני נבוק לוכדים את הפער הזה בדיוק

1

את הספר היפה "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד", הנחתי בפישוק עמודים הפוך על בטנו על המדף, בין "כריסטוס של דגים" (יואל הופמן, 1991) ובין ספריו שוברי הלב, הממוקדים בתצלומים, המשכילים ורחבי היריעה של וו.ג. זבאלד. בין "תמונות של בשר", ספר מדרש הצירים היפה של דרור בורשטיין, ובין ספר השירה והתצלומים הטובים של המשורר טוביה ריבנר, "כל מה שאחר כך". "פילאטיס" (לשם קיצור) אינו ספר תצלומים, במובן המוזיאלי או הקטלוגי שלו, וגם לא בדיוק ספר פרוזה שירית מאויר בתצלום, אלא שילוב של השניים יחדיו. כפולות עמודים שמצדן האחד קטעי שיחות ששמע יונתן רז־פורטוגלי בשיטוטיו העירוניים בתל אביב, הנשענים על מסורת השיטוט הוולטר־בנימינית; ומצד שני, תצלומים ישירים, טובים מאוד, של שותפתו האמנית הילה טוני נבוק. וינייטות ופרגמנטים מול תצלומים. יחד ולחוד. ואולי מפני שנבוק היא פסלת, התצלומים נראים כתיעוד של הצבות ספונטניות בחללים פרטיים וציבוריים שהציבו לא־אמנים. 

למשל, התצלום בעמוד 23 של הספר, ששמו הוא "ממתין, תל אביב". מי ממתין? למה, ובאיזו קומה? השטיח המגולגל האדום, חדש או ישן? הוא מגעיל ודומם ונע ונייח בעת ובעונה אחת. גם בתערוכה האחרונה שלה, "אאוטלט", שהוצגה בברלין בחודש ינואר, נבוק הציבה חפצים מגולגלים אדומים וכחולים. אלה הצבעים שמעניינים אותה. outlet הוא "מוצא", אבל גם חנות עודפים. חנות עודפים מציעה מוצא ופורקן. עודפים שנפלטו מקטגוריה אחת (חדש ויקר) הועברו לקטגוריה אחרת (מחיר מופחת, לא חדש) והופכים אפשריים להשגה מוחזרים פנימה אל הבית שביקש לו אותם מלכתחילה. כך גם האובייקט האדום, המגולגל, המחכה להיכנס למעלית, בחדר המדרגות בבניין. הוא עתיד להיות מומר מחפץ עודף בחזרה לתפקידו המיועד כחפץ ביתי. אישי. ומצד שני, יכול להיות שהוא גם מה שהוצא מהבית. אין לדעת. מסתורי. ההדפסה אינה מושלמת, כהה מעט, ומצד שני אינה בומבסטית, ובמובן זה צנועה, ממוקדת, לא עושה עניין מעצמה. ספר נעים למראה, למגע, למחשבה. הקו הדקיק, כמו קווי שרטוטים של תוכניות ערים, בלו־פרינטס, עובר, ללא צורך לדעתי, על פני כל כפולות העמודים כולן. אני מביטה שוב בתצלום השטיח המגולגל המעולה. אפס. הספרה המוארת על הלוח החשמלי של המעלית היא אפס. הסיפור מסתבך.

2

בעמוד 49 אני מסתכלת בתצלום "זוג, כביש החוף". ואכן זה זוג, גם במעונו של המלך חוסיין בעקבה, בתצלום האיקוני שצילם יעקב סער מלשכת העיתונות הממשלתית באוקטובר 1994. יצחק רבין והמלך חוסיין מעשנים יחד מרלבורו וקנט. עומק השדה הרחב בתצלום של נבוק, שבגללו אין פרט מובלט קדימה על רקע מטושטש, אלא כל הפרטים גם יחד נראים על פני אותו משטח, טוען אותו משמעות בכל רובד, באותו אופן שבו לוח סולארי נטען עוד ועוד על הגג ביום שמש חם במיוחד. הזוג הסועד אדיש לתצלום המוגדל לממדים אבסורדיים, בהינתן העובדה שזו מסעדה. ומצד שני, כמו במסעדות מסוג זה, לעתים מופיעים בה תצלומים של בעליה עם אנשי־שם שפקדו אותה. ובכל מקרה, הסנטימנט ברור. היה שם רגע של שלום, של אחווה מבוקשת. שורות הפרוזה של רז־פורטוגלי, המופיעות מצדו השני של העמוד, כתובות בדקדוק מאונגלז, בהווה מתמשך, וסובבות סביב ערבים, ערביות, חומוס ותודעת שירות: "'אהלן וסהלן', בירך אותי המלצר הוותיק של 'אחמד את סלים' והסתובב, חושף גב חולצה שעליה כתוב 'אהלן וסהלן'". ובכל זאת, באותו אופן שבו הספר היפה הזה כולו מתמודד עם היחס שבין בנאליה ובין ייחוד ונשען באופן נפלא על הצילום (כפעולה בעולם, כאמנות, כיחס למציאות) הווינייטה הספרותית בכל זאת קמה לתחייה. מה שכתוב על החולצות, ותלוי על הקיר, לא תמיד נותר כמציאות עצמה. כפולה יפה. טוב שנשמר הפורמט הקטן האופייני לסדרת הספרים הלא־מצויה, המוצלחת, של ההוצאה העצמאית הנחושה "לוקוס". אין צורך בנייר כרום, דווקא משום שמדובר בספר צילום. הנייר נכון. והגודל גם. האירוניות נמסרות בטון הנכון, לא בהדפסת ענק. העישון, שבתצלום המופרז על הקיר הוא סימן לרעוּת, לחברות ולקשר — כיום הוא כידוע אסור בתכלית, ובצדק, ובוודאי במסעדות.

3

בתצלום החזק, גם בשל הצבע העז של הפלסטיק הכחול, הנושא את השם המפתיע "בריכה, תל אביב", נבוק מראה פח אשפה ציבורי. הווינייטה של רז־פורטוגלי, שמוצמדת לתצלום הזה, מתפזרת לכל עבר, בתארו את מקור ניחוח הפריחה שהוא מריח בשוכבו במרפסת, בנוזל לניקוי רצפה. המילים מבקשות לתאר את הפער שבין מלאכותי לטבעי ובין לכלוך וניקיון, אבל התצלום מתעלה על המילה. הוא כשלעצמו מתקיים בתוך הפער שבין הדברים האלה. אבל בדפדוף דברים משתנים. בתצלום "דקל, תל אביב" בעמוד 63, נבוק נעמדת מול הנוף מזווית שבה הדקל גבוה בחזית כמו מגדלי עזריאלי. מצדו השני של תצלום הדקל, הווינייטה של רז־פורטוגלי ניעורה לחיים, מקסימה אפילו: "'שליש מכדור הארץ זה אלומיניום', הכריז דודי, סוחר אלומיניום בעבר, כשנשען לאחור בתום ארוחת החג". המבט משוטט בין עזריאלי, הדקל והמילים המתארות את הצהרותיו המופרכות של הדוד. כל אחד יודע ששליש מכדור הארץ הזה פלסטיק. זה ספר נעים וכיפי. אני מחליטה שלא להשאיר את "פילאטיס" על המדף, אלא להכניסו לתיק גב ולקחתו איתי לסיבוב בשמש. בבריכה מחכים לי. 

לכתבה המקורית

לרכישת "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צרכיה להתמקד" לחצו כאן