לכתבה בעיתון הארץ

"הבוקר בא תמיד": המשוררת היפנית המעולה שהחלה לכתוב רק בגיל 92

רק בסתיו ימיה החלה שיבטה טויו היפנית לכתוב שירה, כאילו שייפה את יצירתה במשך שנים. שיריה החכמים והנוגעים ללב רוויים שמחת חיים, חרף הבדידות ומכאובי הזִקנה

  • יותם ראובני
  • הבוקר בא תמיד שם הסופר/ת: שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ

    שם הוצאה: לוקוס מספר עמודים: 64 מחיר: 60 ש"ח

    תירגם מיפנית: איתן בולוקן, עורכת התרגום: הדס גלעד

לרכישת הספר

קשישים בבית אבות יפני, 2002. "כאב לי להותיר אותה לבד מאחור", כותבת שיבטה על השארת אמה בבית אבותChiaki Tsukumo / AP

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ חיכתה עד שמלאו לה 92 שנה ואז החליטה לזעזע את השירה היפנית. שיריה כל כך נוגעים ללב, עד שאפשר להבין את הצלחת ספרה "הבוקר בא תמיד" ברחבי העולם. עתה הוא תורגם לעברית והוא מעורר את המחשבה כי היא פרצה עם שירים מעולים רק בסתיו ימיה מפני שכל שיר התגבש בקרבה במשך שנים, שויף והבהיק, כדי שיהיה שי שירה לכל מי שיקרא אותו. מי שפותח את ספרה דומה למי שפותח ספר קליגרפיות מושלמות, המביטות אליו מעל לכל תוכן, צורה וזמן. אתה קורא את השירים, ובלב עולים־עונים קטעים של ויסלבה שימבורסקה ושל זלדה. החל בגיל מסוים, כל מה שיש, אם נותר, הוא יקר מציאות, יקר מענבר.

"עכשיו, כשאני בת תשעים ושתיים, / הגיל בו מתה אמי, / אני חושבת עליה // בכל פעם שביקרתי אותה בבית האבות / כאב לי להותיר אותה לבד מאחור", כותבת שיבטה בשיר הפותח את הספר, "אמא (I)", וכל מי שהתנסה בצורך להביא הורה לבית אבות כי בבית כבר אי אפשר לטפל בו, יזדהה עמוקות עם שיר זה.

שיבטה מביעה געגועים עזים לאמה גם בשיר נוסף, "אמא (2)": "בעודי מנופפת בשבשבת / השתרכתי מאחורי אמי // רוח קלה נשבה עלינו / השמש היתה חמימה / ...עכשיו, כשכבר עברתי מזמן / את גילה של אמי אז, / ורוח ראשית קיץ נושבת, / אני עדיין יכולה לשמוע / את קולה הצעיר / קורא לי".

שיבטה טויו ב-2010. לא נופלת למלכודת הבנאליות
שיבטה טויו ב-2010. לא נופלת למלכודת הבנאליותMasafumi Hikita / AFP

שיבטה מתה ב–2013, בגיל 102, וזכתה לראות בהצלחה הגדולה של ספרה הראשון, שפורסם בהיותה בת 98, ושל ספרה השני. כל שיר בקובץ הוא פנינה, אף שזוהי פנינה המתבקשת להיות מונחת על גופתה של המשוררת עם מותה. כאשר הרוח לוחשת באוזנה בשיר "תשובה": "בואי, הגיע זמנך לעבור לעולם הבא", היא מתקוממת ומשיבה: "אשאר כאן עוד מעט, / יש כמה דברים שעלי לעשות".

בשיריה היא כותבת על דברים פשוטים, למשל על "הרוח וקרני השמש", כשם אחד השירים: "כשאני יושבת במרפסת / ועוצמת עיניים / הרוח וקרני השמש / שואלות אותי: 'איך את מרגישה היום?'" על הרצון לכתוב שירה היא כותבת בגילוי לב בשיר "אני (I)": "התחלתי לכתוב שירה / אחרי שחציתי את שנתי התשעים / מאז, בכל יום / יש לי סיבה טובה לחיות / ...'אמרת את זה יפה' / מחמיאים לי כולם".

צריך לקרוא את השיר, כמובן, מתוך הידיעה שתוחלת החיים של נשים יפניות ארוכה מאוד. כך, שיבטה מדלגת בהכרתה לתקופה שקדמה בהרבה לזו שבה היא כותבת, תקופה שבה יכלה לעשות דברים לעומת תקופה שבה היא יכולה רק להגיד דברים מול המיקרופון הבין־גלקטי של השירה, המסמיק מהנאה. בשיר "זיכרון (I)" נכתב: "כשסיפרתי לך שאני בהריון אמרת: / 'באמת? אני כל כך שמח! / מעכשיו אקח את עצמי בידיים ואעבוד קשה' // כך אמרת // באותו היום, בדרכנו הביתה, / צעדנו קרובים לאורך שדרת עצי הדובדבן // היה זה היום המאושר בחיי".

עטיפת הספר
עטיפת הספר "הבוקר בא תמיד"הוצאת לוקוס

כל השירים בספר מצטרפים לגישת חיים מזוקקת, שעברה ארבע תקופות לפי לוח השנה היפני — מיג'י, טישו, שוֹוָה והיסי (הנמשכת עד היום). ממרום שנותיה היא מציעה בשיר "לְךָ (I)": "אל תוותר מראש / רק בגלל החשש / שלא תצליח // לו קיבצתי יחדיו / את כל מה שלא הצלחתי בו / בתשעים ושש שנותי / היה נערם הר". ברוח דומה היא מספרת על החיים בגילה בשיר "אני, בת התשעים ושש": "'שיבטה סן, על מה את חושבת?' / שאלה המטפלת / ולא ידעתי מה להשיב לה // חשבתי לעצמי / איך העולם מלא בטעויות שיש לתקן // לבסוף פשוט נאנחתי וחייכתי".

בספר מובאת הקדמה מאירת עיניים של המתרגם איתן בולוקן, ובה הוא כותב: "עבודת התרגום של שירת שיבטה היא מלאכת איזון מפרכת. נדרשת התאמה עדינה בין הרובד המילולי, הפשוט והבהיר ברובו של דבריה לבין העושר הגדול של עולם הדימויים העולה מהם. שיבטה לא הגדירה את הסוגה שבה כתבה. לא מדובר בשירה יפנית קצרה בהגדרתה הקלאסית... וגם לא בסוגת ההייקו הפופולרית. שיריה אינם מאופיינים במבנה מוגדר וסדור, אלא הועלו על הכתב בצורה חופשית ויצירתית".

הספר מסתיים באחרית דבר של המשוררת, שהדברים שהיא כותבת בה אינם נופלים ברמתם מאלה של שיריה הטובים ביותר. "כעת אני גרה לבד", היא מספרת. "המטפלת באה שש פעמים בשבוע ובני היחיד, קנאיצ'י, בא פעם אחת. אם לומר בכנות, דווקא כשהם באים אני מרגישה הכי בודדה, הכי עצובה. בייחוד כשמגיע זמנו של הבן לעזוב, אז אני חשה מועקה. כאילו אני לא מסוגלת להוציא מלה מפי. כשזה קורה אני חושקת שיניים ואומרת לעצמי בקול משתדל, כדי שאשמע: 'קדימה, קדימה, אל תרימי ידיים'".

אף שלכאורה אין שום קשר בינינו ובין ישישה יפנית, נחמדה ככל שתהיה, אי אפשר שלא ליהנות משיריה הבוגרים והחכמים של שיבטה, הרוויים שמחת חיים. בשיר "לרופא" היא כותבת: "בבקשה אל תקרא לי 'סבתא' / ואל תשאל שאלות מטופשות כמו: / 'איזה יום היום?' / או 'כמה זה תשע ועוד תשע?'" אבל אם ישאל אותה על המשורר היפני סיג'ו יסו או על ממשלת יפן בראשותו של ג'וניצ'ירו קואיזומי, "אשמח מאוד", כדבריה.

ובכל זאת, הזִקנה באה עם הצרות שלה. בשיר "שוכחת" אומרת שיבטה: "ככל שאני מזדקנת / והשנים חולפות / אני שמה לב ששכחתי / אי אלו דברים". אבל זו אינה סיבה לצער. היא מעדיפה לשמוח: "זו שמחת השִכחה / קבלתה המלאה של השכחה // לעת ערב נשמעת / שירת הציקדות". ההשלמה עם השכחה במקום להיאבק בה היא נקודת ציון מקורית אצל שיבטה. היא מדברת על כך בצורה כה פשוטה ומלבבת, עד שהקורא חושב שמדובר בזכייה בלוטו. גם היחס שלה לבדידותה מעורר רושם דומה: "כשאני נעשית בודדה / אני חופנת בשתי ידי / את קרני השמש / החודרות מבעד לחריצי הדלת / וטומנת בהן את פני / שוב ושוב", נכתב בשיר "כשאני נעשית בודדה".

המשוררת משגיחה שלא ליפול למלכודת הבנאליות. היא מדברת כמו סבתא אל נכדיה, מקוששת ספיחים של ניסיון חיים ואינה מסתירה את רצונה לראות אנשים מחייכים, כי אחרי הכל, חיים פעם אחת. בשיר "שמחה" היא כותבת: "השבוע רחצה אותי האחות / בני החלים מצינון / ואכלנו יחד תבשיל קארי / השבוע ליוותה אותי כלתי / לביקור אצל רופא השיניים // איזו שמחה יום אחר יום! / בראי הכיס הקטן / משתקפות פני הזורחות". ודוגמה נוספת מצויה בשיר המקסים "אל תיפול רוחך": "בוא, גם אם אינך שמח עכשיו / אל תיאנח בכבדות כזו // אור השמש והרוח העדינה / אינם תלויים בשמחה או בעצב // לכולנו אותם חלומות // גם אני עברתי זמנים קשים / אבל אני שמחה בחיי".

לכתבה בעיתון הארץ


לרכישת הספר