ננו שבתאי, הארץ 16.06.16

ספרה של סילביה טאונסנד וורנר חוגג את הצלחת גיבורתו להיחלץ מגורל של בתולה זקנה: לצאת אל הטבע ולהילחם בחינניות בגברים שמאיימים עליה

לולי וילוז

סילביה טאונסנד וורנר. תירגמה מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת לוקוס, 224 עמודים, 60 שקלים

אביה של לורה וילוז אוהב את המין הנשי: "נקבת סמור מפוחלצת שראה בילדותו עדיין ייצגה בעיניו את אידיאל הנסיכה הקסומה, כה טהורה וחלקה היא היתה, ראשה הקטן והיפה ניצב בחן רב על צווארה הארוך".

וכך, אחרי שני בנים, כשכבר כמעט ואבדה תקוותו לבת, מתממש חלומו של האב בדמות לורה הקטנה. לורה נולדה באנגליה ב–1874 לתוך משפחה כפרית ושמרנית, שעוסקת בבישול בירה, ואף על פי שהיא "הבת של אבא", ילדותה עוברת עליה באופן שבימינו מכנים "הזנחה". ההנחיה היחידה שאחיה מקבלים מאמם ביחס אליה, היא: "שחקו יפה עם לורה, היא האכילה את הארנבים שלכם כל יום כשהייתם בבית הספר. אבל תשגיחו עליה שלא תיפול לתוך האגם". כשהאחים הגדולים משחקים באבירים, לורה מקבלת תפקיד נשי סביל, שאינו משפיע כהוא זה על המהלך הדרמטי של המשחק, גם לא כשהם נלחמים על לבה כביכול, ואגב כך שוכחים את מושא מלחמתם כבול לגזע עץ שעות על גבי שעות. אביה מוצא אותה לעת שקיעה, יושבת אזוקה בכבלים. אולם לורה אפילו לא בוכה. להפך, היא מפזמת לעצמה סיפור על נחש שלא היה לו תפוח.

בהמשך ישיר לכך מתוארת אמהּ כמי שבקושי השתקמה מלידתה של לורה. היא נעשית חולנית ומיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה הבסיסיות כאם: "נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, 'נראה שאפרוש עכשיו לקבר שלי'". לאחר זמן קצר היא אכן פורשת, מותירה את לורה לצעוד לבדה בדרך להיות אשה, תוך השלמה עם הבלתי נמנע ודילוג על "ההמולה המנומסת הרגילה של שלב ה'יציאה לחברה' — ביטוי מוזר שמשמעותו היתה, כך לפחות נראה לה, שלאחר שיתרוקנו בקבוקי השמפניה ויוסרו שמלות הנשף המעודנות מן הכתפיים הדקות, תתחיל דווקא ההתכנסות פנימה".

ההתכנסות פנימה, שהיא למעשה מנת חלקה של לורה מיום היוולדה, מתעצמת עם מות אביה, האדם היחיד שרחש לה חיבה כלשהי. לורה נתלשת מנוף ילדותה, מהשדות והצמחים שאליהם היא קשורה בקשר עז יותר מאשר לכל בן אנוש לידה. היא נתלשת משם על ידי אחיה ואשתו, מקבלת את השם "דודה לולי", מובלת ללונדון, מקבלת חדרון קטנטן בבית המשפחה וממלאת את יומה במשימות ביתיות. אחת מהן אף משכפלת את תפקידה כילדה הכבולה, בהיפוך אירוני מר, הפעם כדודה כבולה, בתולה זקנה, שייעודה הוא לשמור על האחיינים במשחקם לבל ייפול מי מהם לאגם.

אך לצד החיים המתים האלה, והדיכאון הסמוי שבו היא מתנהלת, חיה לורה חיים אמיתיים ועשירים. חיים סודיים, אך ללא כוונת סוד מוצהרת. היא רוקחת שיקויים שמטרתם לא לגמרי ברורה, והיא בעיקר קוראת. משפחתה מנסה לשדך לה גברים, אך לורה אינה מתעניינת בהם. היא לא למדה אף פעם לרצות את מה שצריך לרצות והיא לא יודעת "איך מתנהגים". כשחתן תורן כלשהו מעיר איזו הערה סתמית על חודש פברואר המסוכן, אומרת לורה, בהסכמה כמעט אלימה: "לו היית אדם זאב, וזה בהחלט ייתכן, כי הרבה אנשים הם כאלה בלי ידיעתם, אז בחודש פברואר יש הכי הרבה סיכוי שתצא החוצה בלילה אפל וסוער ותשסע כבשים... ובזה נפתר העניין. הנרי וקרוליין לא ניסו יותר לשדך את לורה לאיש".

עם הזמן נדמה שלורה כביכול שוכחת את שמה האמיתי ואת זהותה. במלחמת העולם הראשונה היא יוצאת להתנדב, אך בתום המלחמה היא נופלת למשכב, ובכך מסתיים חלקו הראשון של הספר. החלק הסביל.

בפתחו של החלק השני מתחילה ההתעוררות. לורה מתחברת במהרה אל "הסוד" שלה. בהחלטה פתאומית ולא מנומקת היא עוזבת את לונדון ואת "המשפחה" ועוברת לכפר קטן ונידח.

בתחילת החיים החדשים האלה, כשהיא כבר כמעט בת 50, החיבור של לורה עם עצמה אינו מאוזן. כמו אסיר משוחרר, היא נכנסת למצב של בזבזנות מאנית וקונה, למשל, כמויות עצומות של פרחים שלא בעונתם. במושגים פסיכולוגיים אפשר לומר שהיא נפרדת מ"העצמי הכוזב" שלה, ומוצאת שוב את "העצמי האמיתי", מושג של הפסיכואנליטיקאי הנודע ויניקוט. והעצמי הזה מתגלם סוף סוף בקשר עם הטבע. יש לה קשר עם עצים, עשבים, פרחים וחיות. הכותבת יוצרת רצף תודעה טבעי כל כך, עד שאפילו כאשר הירח מדבר אליה זה נקרא כדבר טבעי לחלוטין, ולא כתיאור של פסיכוזה. אין כאן שום שיפוטיות, אלא תיאור מקסים של אשה שחיה סוף סוף. הטבע הוא המשפחה שלה, והאהבה השלווה מתגלמת בכל.

כשהיא פוגשת את אדון סונטר, ועוזרת לו בעבודתו כלולן, הוא נראה לה כאדם הראשון. יפה ותמים, חי בגן עדן שלו, שאין בו רכושנות. היא נפרדת ממנו לבסוף בידיעה שהוא תמיד יהיה שם. אדם טוב. כמוה.

רק בחלקו השלישי של הספר התהליך נשלם. לגן עדן הזה נכנס נחש ומאיים לנגוס בתפוח שלה. הנחש הזה מתגלם בדמותו של טיטוס, אחיינה הצעיר והמוצלח, שרוצה לעבור בעקבותיה לכפר ולכתוב שם את ספרו. טיטוס מביא עמו את נקודת המבט הגברית, הלבנה, שרוצה לשלוט ולנכס לעצמה את הטבע, להפוך אותו ולהורידו לדרגת "תרבות". לורה מתפוצצת מבפנים כאשר טיטוס מתאר את הגבעות כחמוקי אשה שהיה רוצה ללטף. הוא מאיים לכבוש את הבלתי ניתן לכיבוש. אז מתעורר סוף סוף בלורה יצר הלחימה — הדבר האקטיבי שהיה חסר לה כדי להפוך אותה לדמות פועלת.

גור חתולים קטן ושחור מתגנב לחדרה של לורה באישון לילה, ונושך אותה. לורה מדממת ונכנסת במהרה בברית השטן. היא נהפכת למכשפה אמיתית. ומה זאת מכשפה אמיתית? מתברר שזה פשוט: להיות את עצמך, משימה קשה וקלה כאחד. החלק האחרון של הספר ממחיש את מהות המכשפה באופן מכשף בפני עצמו. בעזרת כמה כישופים כמעט לא מודעים, וללא זדון ממשי, לורה המכשפה עומדת על שלה וגורמת לטיטוס לברוח מהכפר. לראשונה היא מבינה, בינה לבין עצמה, את עניין הכיבוש, הכעס, אך גם המחילה: "לא היתה שאלה של מחילה... והפגיעה שהם פגעו בה — לא הם אלה שגרמו אותה. אם היא צריכה להתחיל לסלוח, היא צריכה לסלוח לחברה כולה, לחוק, לכנסייה, להיסטוריה של אירופה, לברית הישנה, לדודה רבתא־רבתא סלומה ולספר התפילות שלה, לבנק של אנגליה, למוסד הזנות, לארכיטקט של אכסדרת אפסלי, ולעוד כחצי תריסר כלי שרת שימושיים של הציוויליזציה".

סילביה טאונסנד (1978–1893) היתה חלק מקבוצת בלומסברי (שבה היתה חברה גם וירג'יניה וולף) וזו יצירה פורצת דרך של אשה שבעצמה חיה חיים פורצי דרך בתקופתה. היא חייתה את רוב ימיה עם בת זוג, ולא סתם התיאור היצרי, הפראי והמיני ביותר מתקיים בנשף המכשפים והמכשפות; לורה, לראשונה בחייה, חווה ריגוש עז כשהיא רוקדת עם מכשפה אדומת שיער ושמה אמילי.

וכך היא אומרת לשטן, בשיחת הנפש המרגשת שחותמת את הספר: "לנשים יש נפש חיונית כל כך ודמיון עשיר, וכאלה חיים משמימים. הנאות החיים שלהן חולפות מהר מאוד; הן תלויות באחרים במידה רבה, והתלות שלהן הופכת עד מהרה למטרד... נשים חיות ומזדקנות, נפוצות כמו פטל שחור, וכמוהו חסרות חשיבות... הכל שייך לגברים, כמו פוליטיקה או מתימטיקה. אין שום דבר בשבילן חוץ מכניעות וקליעת השיער לצמות".

כמה חבל שלא מספיק השתנה מאז שנכתבו השורות המדויקות הללו, אך משמח מאוד לקבל אותן גם עכשיו, בתרגום היפה של רנה ורבין, ובשפה העשירה והייחודית של סילביה טאונסנד וורנר, מכשפה מקסימה שרקחה את הספר הקטן־גדול הזה.