לעניין צלחת הפירות  

כְּשֶׁאֲנִי מְקַלֶּפֶת תַּפּוּז, הַמִּיץ שׂוֹרֵף בַּחֲתָכִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי. הָיוּ יָמִים שֶׁמֵּרֹב חֲתָכִים לֹא יָכֹלְתִּי לִכְתֹּב עַל הַחְלָמָה.

עַכְשָׁו אֲנִי חוֹתֶכֶת פֵּרוֹת מִדֵּי עֶרֶב. כַּמָּה לֹא פָּשׁוּט לֶאֱחֹז שׁוּב בְּסַכִּין מִבְּלִי לְהַפְנוֹת אוֹתָהּ כְּלַפֵּי עַצְמִי.

אִם כָּל מָה שֶׁכָּאַב כָּל כָּךְ לֹא הִצְלִיחַ עַד הַיּוֹם לִמְשֹׁךְ אוֹתִי לְמַטָּה כְּמוֹ אֶבֶן בַּכִּיסִים, סִימָן שֶׁאֲנִי חַיָּה, וְאִם אֲנִי עֲדַיִן בַּחַיִּים אוּלַי זֶה סִימָן שֶׁאֲנִי מֻכְרָחָה מְאוֹד לִחְיוֹת.

בדידות, החמצה ויחסים בין גוף לגוף וגוף לנפש וכן כוחו של הטבע נשזרים יחדיו ומתובלים בהומור דק. בספר שיריה מבקשת שדות לשאת את הצער הגדול באומץ, אך גם לערער על המוסכמות, והיא עושה זאת באופן מעורר השראה. הספר בנוי משישה שערים והמסע בתוכו מוביל את הקורא אל רגעים אנושיים, המציעים לא רק נחמה, אלא גם תשוקה מתחדשת לחיים.

לטעימה מהספר לחצו כאן.