הילדים בסדר 

 רק רציתי לספר, שהילדים בסדר. 

הקטנה התחילה גן חדש והיא פורחת. 

צוחקת, רוקדת, שרה, 

עוזרת לילדים שקשה להם. 

נפרדת ממני בקלות. 

והגדול חזר לחברים ולגננות האוהבות שלו. 

בקיצור, 

הילדים בידיים טובות. 

ואני? 

אני לא בטוחה בדיוק מה שלומי.  

אני מחכה שתשאל ואתה לא שואל.  

גם אני התחלתי גן חדש הבוקר, פעם ראשונה בלעדיך.

עם מות בעלה, החלה דפנה זילברג, במאית ומחזאית, לתעד את המסע האישי והמשפחתי בצל הקושי והכאב, בפרגמנטים שיריים־פרוזאיים. בהדרגה, נעשו הטקסטים מעין יומן אבל והתמודדות עם החלל שנפער, וכך גם קיבלו את שמם – שירי אלמנה.

בשירי אלמנה – מונולוגים שהיו פעם דיאלוג, מתרחש מפגש מרתק בין עולם הבמה ועולם הכתיבה, ונוצרת שפה חד פעמית, שילוב ייחודי של סוגה וסגנון. בלשון בהירה וחשופה, מתארת זילברג את המיטה הזוגית שהתרוקנה, את תחושת הבדידות הלופתת בעוצמה ברגעים משפחתיים קטנים, ואת הגעגוע למה שהיו אמורים להיות חייה. אך בד בבד, היא מצליחה להאיר גם רגעים של התמודדות אמיצה, של שמחות קטנות ושל כוחם של החיים הממשיכים, למרות הכול.