header

המסע הפסיכדלי, החתרני והלא צפוי של ליאונורה קרינגטון – עכשיו גם בעברית

כ-45 שנים לאחר שראה אור, מופיע בימים אלה תרגום ראשון ל"קרן השמע" של ליאונורה קרינגטון. עלילתו הפרועה משתווה רק לקורות חייה רבי התהפוכות של האמנית הסוריאליסטית והחלוצה הפמיניסטית, עליה הכריזו "בלתי שפויה באופן חסר תקנה"

  • גילי איזיקוביץ | 1.2.2021

מריאן לת'רבי היא קשישה בת 92, חירשת, שזקנקן אפור מעטר את סנטרה. היא מבלה את ימיה באיסוף פרוות חתולים שתארוג לסוודר ובכמיהה לבקר מתישהו בלפלנד. חברתה היחידה היא כרמלה, קשישה כמוה, שמעניקה לה במתנה קרן שמע — אביזר מגביר קול, מעוטר באם הפנינה, שתחיבתו לאוזנה תאפשר לה סוף סוף לשמוע. בפעם הראשונה שהיא משתמשת במכשיר בבית, שהוא ביתם של בנה ואשתו הרואים בה עול מביך, היא שומעת שבקרוב הם ייפטרו ממנה ויעבירו אותה למוסד לנשים קשישות. ולא שהיא מתנגדת במיוחד. בכלל, נדמה כי קרן השמע מאפשרת לה קצת יותר מאשר סתם לשמוע, ואולי השאלה שיש לחפש היא: לשמוע מה.

צילום: Emerico (Chiki) Weisz

במוסד הקשישות שמנהלים בני הזוג גמביט, הנקרא "אחוות מעיין האור", קורים דברים משונים מאוד. היעלמויות והתאספויות חשודות. רמזים לעל־טבעי. התכנסויות והתפתחויות שמביאות לסוף מפתיע. "קרן השמע", ספר שנכתב ב–1974 ויצא כעת לראשונה בעברית (הוצאת לוקוס. מאנגלית: דפנה רוזנבליט) ושוב באנגלית בארה"ב, הוא מסע פסיכדלי, חתרני ובלתי צפוי שאין רגע במהלכיו שניתן לצפות מראש. יותר מכל הוא דומה לצלילת עומק לתוך מחילת הארנב או לארץ המראות של אליסה. הרבה פחות "קן הקוקייה" הצפוי, והרבה יותר "כל מה שהיה (כמעט) וכל מה שקרה (אולי) לקרשינדו ולי". או כפי שנכתב עליו בביקורת ב"ניו יורק טיימס" לרגל צאתו המחודשת: "רדיקלי באמת, ממיס את ציפיותינו ממגבלות זמן וחלל כמו גם ממגבלות הנפש", וגם: "יצירת מופת המרוממת את הנפש שבזכותה אנחנו נזכרים ביכולת של פרוזה לא רק לשקף ולתקף אלא פשוט להיות מפלט, ליצור מקום שלא היה זמין לנו לפני הקריאה ובכל זאת התקיים כל הזמן, מעבר למציאות המשעממת הרגילה שביכולתנו לתפוש".

לא מפתיע אם כן לגלות שאת "קרן השמע" כתבה האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון, שחייה רבי התהפוכות היו מן הסתם השראה לספר. בין מיתוסים ומיתולוגיות שמופיעים בו, חתרנות פמיניסטית, התמוטטות עצבים מפוארת, הימלטות מהנאצים, השתקעות במקסיקו והימנות עם הגדולים ביותר והנודעים ביותר באמנים בני זמנה, באמת שקשה להחליט מי עשתה זאת פרוע יותר, מריאן או ליאונורה.

יש אגב שיאמרו — וכתבה גדולה ב"ניו יורקר" מדצמבר האחרון בהחלט עשתה זאת — ש"קרן השמע" הוא עיבוד פרוע, סוריאליסטי ושמח לחוויה טראומטית שעליה כבר כתבה קרינגטון ממואר, 30 שנים לפני שפרסמה את הספר. באותם זיכרונות, Down Below שנכתב זמן לא רב אחרי שחרורה מאשפוז בכפייה במוסד לחולי נפש בספרד, היא מגוללת את ניסיונה מאותו מוסד מרובה נזירות, שבו סמים וחומרים רפואיים שכבר אינם חוקיים הוזרקו לה, היא הופשטה ונקשרה למיטה, וחוותה סדרה של חזיונות שבהם שחרורה היה כשחרור העולם מכבליו.

אבל "קרן השמע" הוא יצור אחר לגמרי. הקדרות אינה שורה עליו והוא, כפי שהוגדר במגזין הספרותי "פריז רוויו" במאמר מ–2013, "מתחיל אבסורדי והופך ביזארי". עלילה קונספירטיבית הופכת להתרחשות על־טבעית, לקטסטרופה מעשה ידי אדם שאותה שורדים רק מעטים, שהופכת לעידן קרח עדכני ולבסוף מובילה לסדר עולמי חדש ולכדור הארץ שיישלט בידי חתולים, אנשי זאב, דבורים ועזים, ש"בכל מאודנו אנחנו מקווים שהם יהיו טובים יותר מבני האנוש". וזה, אגב, לא ספוילר פשוט מפני שהספר המסחרר הזה בלתי ניתן לסיכום.

אופי בלתי נסבל

עוד נשוב לאותה תאוריה ספרותית מעניינת וגם לאותה התמוטטות עצבים מלאת חזיונות, אבל קודם לכן — כמה מילים על קרינגטון. היא נולדה באנגליה ב–6 באפריל 1917, אביה היה תעשיין שמרן ונוקשה ואמה ממוצא אירי. היא זכתה לחינוך בידי אומנות ובבתי ספר פרטיים, אבל ב–1930, אחרי שאביה שלח אותה לפנימייה במנזר, השיבו אותה הנזירות לביתה. אופיה המרדני היה בלתי נסבל. אחד הסיפורים עליה מתאר כיצד הופיעה לאירוע הצגתה לחברה הגבוהה במרוץ הסוסים באסקוט כשהיא אוחזת בספר של אלדוס האקסלי, מעשה שנחשב איום ונורא.


ב–1936 שלחה אותה אמה ללמוד אמנות בלונדון. היו אלה השנים של התחזקות התנועה האמנותית והפילוסופית הסוריאליסטית, וקרינגטון הצעירה הוקסמה ממנה כליל ובמיוחד העריצה את עבודותיו של הצייר הגרמני מקס ארנסט. גם האמנים הסוריאליסטים שפגשה בעיר הוקסמו ממנה. הם ראו בה מכשפה ואלילה ומוזה, שחורת עיניים, שפתיה עסיסיות ורעמת תלתלים כהה סביב ראשה. שנה אחרי שעברה לעיר היא פגשה במסיבה בארנסט. הוא אמנם היה מבוגר ממנה ב–26 שנים ונשוי, אבל למרות נתוני הפתיחה הללו הם התאהבו מיד. ביחד עקרו לצרפת והשתקעו בבית אבן בעמק הרון.

הביוגרפית של קרינגטון, ג'והאנה מורהד, תיארה כיצד השניים קישטו אותו בציורי לטאות ודגים, נשים שהופכות סוסות, חדי קרן באדום־דם, פסלי בנות ים ושני טווסים שטיילו בחצר. בבית הזה השלימה את הציור הגדול הראשון שלה: דמות צעירה שלא ברור אם היא דמות אישה או גבר ומולה צבוע. היה זה דימוי משלים לכתיבתה הספרותית.

את הסיפור "הבכורה", כתבה אחרי שעזבה את אנגליה. זוהי סאטירה חברתית סוריאליסטית גרוטסקית ומדממת שבה נערה צעירה החוששת לפני טקס כניסתה לחברה הגבוהה נושעת בעקבות צבועה (נקבת הצבוע) המציעה להחליף אותה. הנערה מסכימה, אבל הצבועה דורשת לעטות מסכת אדם ורוצחת — בהסכמת הנערה — את המשרתת. כך, נושאת את פניה, היא משתתפת בנשף, עד שמשהו משתבש והיא בורחת דרך החלון. כמה מהסמלים הללו יחזרו גם בגלגולים מאוחרים יותר של יצירתה של קרינגטון.

מעט שלווה

נשוב לסוף שנות ה–30 בצרפת. קרינגטון אמנם נמנתה עם מעגלים חברתיים ואמנותיים חשובים, אבל לא הכל היה ורוד. למשל בכל הקשור לארנסט. תמונות מפורסמות שצילמה האמריקאית לי מילר מנציחות את הזוג כשארנסט הלבוש למשעי אוחז בה עירומה, נחשקת כמוזה אבל לא מספיק מוערכת כאמנית. לקראת סוף העשור החל האיום הנאצי להפוך ממשי וארנסט נרדף — בהתחלה משום שהיה גרמני, ואחרי הכיבוש הנאצי מפני שהאמנות שיצר הוכרזה מנוונת. הוא הצליח לברוח ממעצר ונמלט לארה"ב לבדו, מותיר את קרינגטון מאחור.

קרינגטון, ששקיעתה מתוארת באותה הכתבה ב"ניו יורקר", החליטה לברוח גם היא, לספרד. אלא שהנסיעה הארוכה ברכב גבתה ממנה מחיר נפשי והיא הלכה ואבדה, חשה עצמה כריבוי ישויות, אשר רק אחת מהן היא ליאונורה קרינגטון. כך גם התגלגלה לאותו אשפוז באותו מוסד, אחרי שהוכרזה על ידי רופא מקומי והקונסול הבריטי "בלתי שפויה באופן חסר תקנה". היא השתחררה ממנו לבסוף אחרי שהאומנת שלה לשעבר הגיעה בשליחות הוריה להעבירה למוסד אחר, אבל ברחה, התגלגלה לפורטוגל, ובה נישאה נישואים פיקטיביים לדיפלומט מקסיקאי.

מקס ארנסטצילום: AP

ב–1942, השנה שבה ארנסט נישא בניו יורק לאספנית האמנות פגי גוגנהיים, היא עקרה עם הדיפלומט למקסיקו סיטי. אף שהיא חיה תקופות קצרות גם בניו יורק, נראה היה שבמקסיקו מצאה שלווה וגם קבוצה משמעותית להשתייך אליה. בעיר התהוותה אז קהילה אמנותית של גולים קומוניסטים וסוציאליסטים שקיבלו אותה כמנהיגה. היא ציירה ופיסלה וב–1944 פירסמה את אותו ממואר, הנפתח בפנייה ישירה לקורא אלמוני, ובבקשה ממנו "לעזור לי בשמירה על צלילות ועל האפשרות לחבוש ולהסיר מסכות שיגנו עלי מפני העוינות של הקונפורמיזם".

היא אמנם רק התקרבה לסוף שנות ה–20 של חייה, אבל נדמה שבכך סגרה את השלב האומלל ביותר שלהם. שנה אחר כך היא התחתנה עם הצלם ההונגרי צ'יקי וייס, ילדה שני בנים ועסקה ברקמה, פיסול, ציור, כתיבה, הכנת ארוחות ענק, גידול ילדים ועציצי מריחואנה ופעילות ציבורית. היא היתה ממקימות התנועה הפמיניסטית המקסיקאית ואף עיצבה עבורה כרזה: אדם וחווה מגישים תפוח זה לזו וזו לזה.

נדמה שחייה נהפכו רגועים יותר. חברתה הטובה היתה הציירת רמדיוס וארו, עם חוג חבריה נמנו אישים כאמן אלחנדרו חודורובסקי ולימים כתבה עליה העיתונאית והסופרת אלנה פונייטובסקה ספר ביוגרפי ("ליאונורה"), אבל אחרי שנולד בנה הצעיר פבלו ב–1947 היא איבדה עניין בפרסום ואפילו סירבה להגיע לתערוכת היחיד שנערכה לה בפריז.

היא המשיכה לכתוב, ונהגה לכתוב ולחתום בשמה או לעתים בשם אחר: סאם קרינגטון למשל, או "האדם הטבעי". עם כולם חלקה פרטים ביוגרפיים אבל לפעמים כתבה בשם "אני" מסתורי, לא מזוהה במין, מגדר, גיל או אופנים אחרים.

סדר מטאפיזי חדש

קרינגטון הלכה לעולמה ב–2011. "קרן השמע" צץ כאשר היתה בת 57. הוא — אין דרך לתאר זאת אחרת — נקרא עדיין כהתלקחות בלתי הגיונית של טריות וברק, חתרנות, הומור ואקסצנטריות, הנמסרים בטון ענייני יבש כאילו סוקרו כאן מרוצי סוסים ולא, למשל, המרדף של נזירה אגדית אחת אחר הגביע הקדוש או לידת שגר אנשי זאב בידי אישה העוטה ראש זאבה.

כאן בישראל נדרשו כמעט חמישה עשורים עד שיצא לאור. שירה חפר, מו"לית הוצאת לוקוס, מספרת שהתגלגלה לכתב היד אחרי שידידה, המוזיקאי והמתרגם דורי פרנס, המליץ לה לקרוא אותו באנגלית. "בתום קריאתו הרגשתי כאילו כור תת־מודע של הנפש נפרץ בקרבי, ועולם שלם שאינו מילולי נחשף ונשטף ממני החוצה, אופף אותי בקסמו ואז מתפוגג, בעודו מותיר אותי מודעת לקיומם של כורים מעין אלה בקיומי", מספרת חפר שהזדרזה ליצור קשר עם הסוכן של קרינגטון ולחתום עמו על חוזה לתרגום. "למען האמת, הופתעתי לגלות ששום ספר של קרינגטון לא תורגם לעברית עד כה, ובמיוחד שיצירה סוריאליסטית קלאסית זו, שמאז ראתה אור לראשונה, יצאה מחדש כשלוש פעמים באנגלית".

הוצאת הספר בארץ, באותו היום שבו יצא שוב בארה"ב, היתה מקרה, אבל ממוזל ביותר. למהדורה החדשה בארה"ב צורפה אחרית דבר מאת זוכת פרס נובל לספרות, אולגה טוקרצ'וק, סמל סטטוס נחשק ועדות לחשיבותו של כתב יד. חפר, שפנתה ישירות אל הסופרת, הצליחה לכלול את אחרית הדבר המעניינת, שכולה ניתוח עומק ספרותי ואנושי, גם במהדורה העברית.

ואם הוזכר ניתוח העומק של טוקרצ'וק, נדמה שהשאלה מה עומד מאחורי הספר ובאיזה רקע הוא נטוע היא אם כן שאלה שמעניין לשאול. כאלה הן גם התשובות הניתנות לה. על פי התיאוריה שהוצגה ב"ניו יורקר", שתי היצירות, האוטוביוגרפית והפנטסטית, הן גרסאות של אותו האירוע, בשינויים מתבקשים ובמצב רוח אחר. הגיבורה אינה אותה גיבורה, אבל השקיעה, ההתגלויות, טשטוש הגבולות בין טבע ואדם, בין מלאכותי לטבעי ובין הסדר הקיים לסדר החדש, הם אותן חוויות בתרגום אחר. רק שכאן, כפי שקורה לא אחת כשיוצר מקבל חירות אמנותית לספר מחדש את מכאוביו, יכלה קרינגטון לשפץ את חוויותיה ולצבוע אותן בצבעים עליזים יותר. הגיבורה מריאן אינה לבדה, היא מוקפת נשים זקנות אחרות ודמויות מופלאות שמלוות אותה.

טוקרצ'וק מתייחסת לספר באחרית הדבר שלה כטקסט פמיניסטי חתרני על סדר עולמי חדש שיושג בעזרת נשים, מעין מסע צלב הפוך שבו הגביע הקדוש מושג בשנית בידי אישה. לצד זה, היא גם מבארת כמה מהמיתוסים המורכבים שקרינגטון מחייה בטקסט. למשל דמות אישה בעלת זקן שמופיעה בחזון האפוקליפטי (אפוקריפון) של יוחנן והמיתוס הוולשי על שליח האלים טלייסין, שמופיע כאן בדמותו של דוור נושא בשורות. או אנובה, אותה אישה בעלת ראש זאב, מהדהדת לא רק גלגול של האל הפרעוני אנוביס, אלא גם את האופן בו קרינגטון עצמה עסקה ביצירתה לאורך עשורים במיתוסים הללו.

"קרינגטון יצרה כאן את אחד הטקסטים הפמיניסטיים המקוריים ביותר שנוצרו אי פעם. הוא מכיל את תמצית הפמיניזם כנרטיב חתרני וסוריאליסטי הקורא לסדר מטאפיזי אחר", כותבת טוקרצ'וק. "'קרן השמע' מכניס בגלוי את האקסצנטריות לתוך השיח הפמיניסטי כנקודת מבט לגיטימית וחליפית לזו הפטריארכלית: כל מה שאקסצנטרי הוא אלילתי ברוחו".


לכתבה באתר הארץ

לדפדוף בספר באתר (גללו לתחתית העמוד)