חיים לפיד / לקרוא את אנטוניוני
לקרוא את אנטוניוני בלי קנטרנות ובלי התייגעות
הביקורת של אורי ש. כהן על "הבאולינג ההוא על הטיבר" מאת מיכלאנג'לו אנטוניוני עלולה להרחיק קוראים פוטנציאליים מיצירה מיוחדת ורווית יופי
- חיים לפיד
- 27.11.2017
- 21:40
קשה שלא ליפול למלכודת שמציב אורי ש. כהן ברשימת הביקורת שלו על הספר "הבאולינג ההוא על הטיבר" מאת מיכלאנג'לו אנטוניוני ("ספרים", 13.11) ולהתעסק בו במקום בספר שבו הוא דן. זאת, כיוון שבמרכז רשימת הביקורת עומד אדם שאינו יודע אם לפקפק באינטואיציה הבריאה שלו, בעיניו לפחות, או בגדולתו המוצהרת של הבמאי הגדול, שאפשר שהוא, כדבריו, טועה לגביה ופשוט "לא הגעתי עד אנטוניוני. אני, שרואה קליפים של פופ איטלקי ביוטיוב".
נניח לכך שזה זמן שכפירה בגדולתו של אנטוניוני היא עניין מקובל וכמעט נדוש, כולל הקביעה שסרטיו התיישנו. מדובר, אחרי הכל, בהתמרדות נגד סמכות אבהית, מודרנית ואריסטוקרטית גם יחד בגרסה האיטלקית שלה, אחת המובחרות שידעה אמנות הקולנוע מעודה. ואם לא די בכך, בעזרתו של חבר איטלקי שולה כהן גם את הפרק הכמו־פשיסטי של אנטוניוני כדי ספק להרשיע אותו ספק לא, במה שמעמיד סימן שאלה בנוגע לז'אן־פול סארטר ולכל איש תרבות או איש רוח צרפתי שלא הצטרף לרזיסטנס בעת ההיא; שלא לדבר על כל מי שממשיך במלאכת היצירה או הכתיבה שלו בישראל כיום, כאילו כלום, בעוד היא נעה צעד אחר צעד לכיוון מפוקפק ומביש. ואני, כמובן, לגמרי לא משווה! שאלה גדולה, בקיצור, שמקבלת ברשימה של כהן תשובה קטנה למדי.
ועדיין, רשימת ביקורת צריכה קודם כל להרחיב את טווח ההבנה והרגישות של הקורא ליצירה עצמה ובנוסף — פחות חשוב, אבל מקובל — לתת לה ציון עובר או נכשל. במשימה הראשונה הזאת, בדרכו ההססנית כביכול והמתחטאת משהו, עומד המבקר באופן לא רע. אבל מה באשר לתפקידו השני? אחרי הכל, גורלה של היצירה הזאת להיקרא או להיזנח לטובת פיתויים זרים ומקומיים אחרים ייחרץ בהתאם למה שיכתוב עליה.
כאן הוא נכשל ומכשיל גם יחד, שכן כשמישהו ניגש מתוך הלך הרוח האמביוולנטי והקנטרני שתואר כאן לקרוא את יצירתו הכתובה של אנטוניוני, אין פלא שנמצא אותו מדבר על "כותב בעל יכולת נדירה, כמעט בכל פסקה אפשר למצוא איזו הבלחה" ובאותה שעה "כמו בסרטים (של אנטוניוני) מצאתי את עצמי מתייגע" — ההתייגעות כבר מוכנה אצלו מלכתחילה, שהרי זה אנטוניוני המפורסם לשמצה. ואז, "מול מה שיש לספרות העברית להציע ברגע זה, התקשיתי לחזור אליו".
ממש כמו חנה מרון ויוסי ידין בשירו של יצחק יצחק, שהושר בהתלהבות בשנים שבהן אנטוניוני החל קונה לעצמו שם בסרטיו: "כל הדרכים הן מובילות לרומא... שם נטייל בצל הקתדרלה, כיכר סן־פטר של הוותיקן", רק כדי לסיים ב"כן, יפה הדנובה, גדול הוא הריין, אך הירדן, הירקון, וגם נחל קישון, לי יקרו מכל אלה פי אלף, אמנון".
ובכן, כבודה של הספרות העברית "ברגע זה" במקומו מונח, אבל חבל שקוראים פוטנציאליים יפסידו את היצירה המיוחדת הזאת; לא רק משום "צדיקותה של ההוצאה... הקטנה והאיכותית", לוקוס, שאין ספק שהיא כזו, אלא מפני שמדובר בעיני בתענוג, בחוויה של קריאה, שבה במאי גדול מתגלה, כדברי המבקר עצמו, "ככותב בעל יכולת נדירה" וכתיבתו עומדת בסימן של יופי, אלגנטיות, חוכמה וגדולה חסרת מאמץ. אמנם פה היא מופגנת "בקטנה", שהרי, בל נשכח, מדובר ברשימות ובסיפורים "מן הצד" של מי שעיקר מעייניו בעשיית סרטים, אבל, כבר אמרנו, באיכות מפעימה. ואם, בנוסף לכך, אפשר להעשיר באמצעות המפגש הזה בין כתיבה לקולנוע את הבנתנו בשניהם ולהתוודע מקרוב יותר ליוצר קולנועי נפלא בעיני, עד עצם היום הזה, הרווח כולו של הקורא.
