19.7.18

תירגמה מצרפתית: רותם עטר, עורכת התרגום: שירלי ורבורג־אלקלעי

בוקר אחד אשה מתעוררת במיטתה לצד בן זוגה ומגלה שהוא מת. היא מנסה לשחזר את ליל אמש, אבל מצליחה להתחקות אחר האירועים רק עד שעות הערב. היא לא יודעת מה קרה מאז, לא יודעת אם מילאה תפקיד כלשהו במותו של האיש הזה, שהיה מספיק יקר ללבה כדי לחיות איתו, אבל עתה גופו מוטל לצדה על המיטה. האיש הזה, שאיתו חלקה את חייה. בעתה אוחזת בה. בכל זאת, נראה שיש לנו עסק עם אשה קרת רוח ופרקטית, מישהי שטמון בה יצר מסוים של הרפתקנות, משום שלמרות הבהלה היא נטולת חמלה. היא נמנעת מלקרוא לרשויות ומשאירה אותו שם, על המיטה. היא אוספת את דבריה, מושכת את כל כספה מהבנק ובורחת, חוששת שיאשימו אותה במותו.

כך נפתחת "שנה", נובלה שבמרכזה עומדת בריחה של אשה צעירה, שמתפרשת על רחבי צרפת לאורך שנה אחת. זוהי נובלה גיאוגרפית שבה ויקטואר (בצרפתית: ניצחון) יוצאת למסע כאוטי, שנדמה כחלום בלהות. ממי היא בורחת? האם ייתכן שלא רק מהרשויות? האם תנצח את הבהלה ותגיע ליעד שבו תמצא מנוחה? לאורך הנובלה נדמה לפרקים שוויקטואר בורחת גם קצת מעצמה.

בכתיבה מינימליסטית, שאלימות עצורה עולה ממנה, הסופר הצרפתי ז'אן אשנוז (חתן פרס גונקור, שהיה שותף לעיבוד הספר לסרט, "Un An", ב–2006) מציע לקורא מסלול רגשי ופיזי של אשה במנוסה. הוא לא נותן הנחות לגיבורה שלו ומעביר אותה שבעה מדורי גיהנום. מצעירה פריזאית נורמטיבית לכאורה היא נהפכת לשבר כלי.

בהתחלה היא מקבלת מהסופר שיילד אותה מעט חסד. ויקטואר מסתדרת ומוצאת לעצמה מקום לחיות בו, אחרי שכמו כל בורחת היא עולה באופן שרירותי על רכבת ואז על עוד רכבת ונוסעת ליעדים שאפילו היא לא מכירה. בהמשך שודדים אותה מכל כספה והיא נותרת חסרת כל. מתחילה הידרדרות: היא תופסת טרמפים, נוסעת באופניים ובסוף פשוט ממשיכה לנוע רגלית.

בדיוק כמו הנופים הצרפתיים שבהם היא עוברת, גם המראה של ויקטואר משתנה. הצעירה שחייתה בזוגיות בפריז מוצאת לעצמה מאהב זמן קצר אחרי שהגיעה לתחנת הבריחה הראשונה. ככל שמתארכת הבריחה היא מתקשה למצוא מקום להתקלח, בגדיה הולכים ומתבלים והיא הולכת ומתלכלכת. לבסוף ויקטואר שוקלת למכור את גופה כדי לממן את עצמה, אבל מבינה ששום גבר לא ירצה בחסרת בית.

מצעירה פריזאית אטרקטיבית היא נהפכת לאשה שקופה: "היא נהייתה מלוכלכת ומהר מאוד נראתה גם מוזנחת; ליותר ויותר אנשים היה פחות ופחות חשק לעצור לה לטרמפ, ובאותה המידה גם היא כבר לא ידעה להגיד להם מה היעד שלה, כשעצרו לה. כדי להתחשב בהם וגם כדי שיניחו לה בשקט, החלה ויקטואר להעמיד פנים שהיא לוקה בפיגור שכלי ואימצה התנהגות שחשבה שמתאימה לאדם כזה".

את הבריחה של ויקטואר מניע ז'אן־פול, חבר פריזאי ששב ומוצא אותה בכל תחנה שאליה היא מגיעה. הוא זה שמלבה את החשש שימצאו אותה ומדרבן אותה להמשיך לנוע, בכל פעם שהיא חושבת שמצאה בית. ז'אן־פול הוא הדלק של הפחד ושל התנועה של ויקטואר ונוכחותו ממלאת אותה בתחושה מוזרה וקרה, שמהולה בפליאה ובהתרגשות. היא מצפה לפגישות שלהם ובה בעת מנסה להתחמק מהן.

זו נובלה מתומצתת, וממש כמו כוס תה חזק היא גם מחושבת היטב. המשפטים הקצרים מגבירים את הדרמה. תיאורי המקום מזכירים כתיבה קולנועית ומאפשרים לקורא לראות את צרפת שוויקטואר חוצה. אשנוז מתאר לא רק תנועה במרחב גיאוגרפי, אלא גם דיסאוריינטציה פסיכולוגית של אשה בודדה ומבודדת, שמתכנסת יותר ויותר בעצמה, אשה שקרוב לוודאי חשה בודדה גם בתוך הזוגיות שהיתה לה ושהיא עצמה כל עולמה.

לכן אי אפשר להימנע מהשאלה מיהי ויקטואר האשה בתנועה, שבורחת מהגורל שנכפה עליה בגלל השכחה. כך היא רואה את עצמה במראה בתחילת הסיפור: "אשה צעירה בת עשרים ושש, רזה, לחוצה, מראה נחוש, עיניים ירוקות שמקרינות תקיפות וזהירות גם יחד, שיער שחור בתספורת קארה פרועה. היא מחקה מפניה בקלות כל רגש והעלימה כל תחושה, יחד עם זאת היא היתה מבוהלת וחזרה למושב שלה".

נדמה שהקורא זוכה להכיר אותה רק ברגעי המנוסה, רגעים של בריחה שמהולים בחשש ובפחד. מדי פעם מתוארים עינוגים של תאוות בשרים או של הרגל וסטגנציה, שמתרחשים כשהיא מרגישה בטוחה יותר. השינוי בהתנהגות של הדמות — שחייתה עד לתחילת הסיפור במסגרת סדורה של זוגיות פריזאית בורגנית ונהפכה כמעט בן רגע לאשה במנוסה — מעורר דיון פילוסופי מעניין: האם יש לוויקטואר "עבר"? האם אפשר לשפוט את התנהגותה בשנת הבריחה, שמתועדת בספר, ולהשוות אותה להתנהגות נורמטיבית של אשה פריזאית טיפוסית?

השאלות הללו מתעתעות, משום שוויקטואר היא לא אשה אלא דמות; אמנם דמות עם עומק מסוים, הרגלים ורגשות, אבל עדיין דמות. הקורא אינו יכול להקיש רבות עליה בכל הנוגע למה שלא נכתב בספר. לכן ברור שהמסיכה שהיא עוטה על עצמה בזמן הבריחה, הזהות שהיא לוקחת לעצמה, גם אם היא זמנית, שונה מזהותה בחייה הקודמים.

כך שמעבר לבריחה הגיאוגרפית ברחבי צרפת, הנובלה מתארת גם בריחה מטפורית ורגשית. יכול להיות שדמות האשה הזאת מאסה בחיי הבורגנות ומצאה סיבה מספיק טובה לצאת להרפתקה סוערת, שמשלבת חיים על הקצה. ייתכן שהיא בורחת גם מה"אני" הקודם שלה, בניסיון למצוא את מי שהיא באמת, או לפחות מישהי עדיפה עליה יותר משהיתה בחייה הפריזאיים.

היכולת של הצרפתים "להחליף חיים" היא מעין כישרון תרבותי נסתר, שרק מי שחי כמה שנים בצרפת, ובעיקר בבירתה, יוכל להבין. הפריזאים נהנים מחיי נוחות ושגרה. בכל זאת, רבים מהם מתעוררים בוקר אחד ובמהפך קיצוני "מחליפים חיים". הם עוזבים את העבודה, את הדירה שבה חיו שנים, את בן הזוג או בת הזוג. לעתים קרובות הם אורזים תיק קטן ונוסעים ליעד לא ידוע. במובן הזה, ויקטואר מייצגת אב־טיפוס של התנהגות מוכרת. אבל העומק של הדמות וקשת הרגשות שלה נשארים חסומים במידת מה. הקורא שבורח יחד איתה עובר תהליך מקביל, מפני שהיא לא מתמסרת. אשנוז מתאר אותה בקור ובדידקטיות מסוימת. הרגשות שלה אינם נפרשים, האימה שלה נותרת מאופקת, מוחזקת בתוך תוכה.

ככל שוויקטואר ממשיכה לנוע לבדה, כך היא מחליקה לשוליים ולקיצוניות עד הרגע שבו לא תהיה לה עוד שליטה על עצמה. אשנוז מעניין בעיקר מכיוון שהוא מתעלל בדמות שלו ומוליך אותה בתנועה שחוזרת על עצמה במרחב הגיאוגרפי, תוך שהוא מפשיט אותה בהדרגה מבגדיה ומאנושיותה.

מי שצועד עם ויקטואר במסלול הריק וחסר התוחלת בצרפת הוא הקורא, שמאבד יחד איתה את צלם האנוש שלו. החרדות שהסופר נוטע בדמות מבעירות את יצר התנועה שלה והקורא מלווה אותה ומרגיש שכמוה הוא נפרד מאנושיותו. שניהם מושתקים. כך נהפך הקורא לבעל תפקיד מכריע בכתיבה האשנוזית. הוא מפעיל את העלילה וכל ניסיון שלו לסכם את האירועים כושל, מאחר שאירוע רודף אירוע וכל אחד מהם מקפל בתוכו הפתעה חדשה. גם אחרי שנה, כשוויקטואר מבינה שבעיר לא נשקפת לה סכנה והיא יכולה לחזור לפריז, היא מגלה עם הקורא את גרעין המסתורין של הנובלה. אבל שניהם מגלים שגם בשורה האחרונה אשנוז מחביא להם הפתעה חדשה.

למאמר במקור

לרכישת הספר