הכל בנובלה הזאת מהודק ומדויק. אין מלים מיותרות, אין תיאורים העולים על גדותיהם. וייס גבאי מפסלת בשפה העברית כמו בחימר לח, ומשבצת בסיפור גם איזכורים ליצירות אחרות — לסרטים, לספרות יפה, לתנ"ך — חלקם מרומזים וחלקם ישירים. "יחסי האדם והטבע" הוא נושא גדול, יומרני, אבל הנובלה עצמה צנועה ומינורית, וכדרכן של יצירות אמנות טובות נמנעת מלהטיף. השינוי יתחולל דרך הלב. ״ נטע אחיטוב, הארץ"בשפה מדודה ומדויקת מאירה תמר וייס-גבאי בספרה 'החזאית' את עולמן של שלוש דמויות, בנות משפחה אחת, במרחב מדברי המצוי על סיפו של אסון טבע. כל אחת משלוש הדמויות העומדות במרכז הספר: החזאית, המורֵה והנערה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם הטבע הקמאי ורואה בו אמצעי לכינונו של שיח פנימי עשיר ורגיש. זוהי יצירה ספרותית סימבולית-פסיכולוגית דקת-אבחנה המתארת את קו התפר שבין הפראי למבוית ואגב כך בוחנת הן את חרדתו של האדם מפני אותו טבע, הן את תשוקתו הקמאית אליו ואל האפשרויות האלימות הטמונות בו".

"הכתיבה של וייס גבאי מצליחה לשמור על חדות מפוכחת בעודה חותרת אל חזון אופטימי שוחר פיוס, ומבליעה הצעה ספרותית־רעיונית מרתקת: ששינוי יחסי האדם עם הטבע עשוי לחייב גם שינוי ספרותי, לא רק באופן שבו אנחנו קוראים את יצירות המופת שלנו אלא גם בצורות הכתיבה של היצירות העתידות לבוא."