נחושת | אדוה קמחי חן

*

בְּתוֹךְ אִי־הַסֵּדֶר הַנּוֹרָא

הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ

אֲנִי רוֹצָה לְהָפִיחַ אוֹ לִבְזֹק

אֵיזֶה זִיק. שֶׁיִּהְיֶה קָט מִצִּדִּי

שֶׁיִּהְיֶה בָּזָק הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה

בִּדְמוּת נֵר אוֹ נָהָר שֶׁל נוּר

בְּלִי אַבְקַת שְׂרֵפָה בְּלִי קוֹלוֹת

נֶפֶץ שֶׁל מִלְחָמָה. זִיק שֶׁיִּוָּתֵר

בָּאֲוִיר, יְוַתֵּר עַל גִּצֵּי הַחֲרָבוֹת

עַל לַהֲבוֹת הַבַּרְזֶל. זִיק שֶׁיַּחְלִיק

לְגּוּף הַמַּגְהֵץ שֶׁאִתּוֹ אֲיַשֵּׁר

אֶת פְּנֵי הֶעָלִים הַמְּקֻמָּטִים

בְּעַרְפִלִּית הָאֹפֶק

אֲזַקֵּק שֶׁמֶשׁ מִתּוֹךְ סְתָו

שֶׁנִּמְתָּח וְנִמְתָּח

בנחושת, ספרה השני של אדוה קמחי חן, מופיעים קולות רבים, שאיתם יוצרת המשוררת דיאלוג מתמשך ופואטי בעל ריתמוס פנימי. סביב גיל חמישים והשינויים הכאוטיים שהוא מביא איתו, המשוררת פוגשת מחדש את עולמה, ומבררת דרכו משהו על עצמה: מפגשים עם החוץ, החי או הצומח (כמו עם דמותה של הזברה או הציפור, הפקעת והשושנה), מפגשים עם קרוביה (אביה המת, אמה המאבדת את זיכרונה, ילדיה המתבגרים ובן זוגה), ואף מפגשים עם הדומם (כמו אפוד המגן או כלי נשיפה) – כל אלו יוצרים מנעד רחב של רגשות ומצבים המתחלפים ונשזרים זה בזה: פגיעוּת, שתיקה ותשוקה, שלווה והיעדרה, ואהבה על כל פניה.